לפעמים 69 זה רק מספר

בימים האחרונים אני פשוט מרגישה שהכל כל כך יבש. כל החיים שלי, כל האנשים מסביבי. והרי מסביבי יש כמה מהאנשים הכי צבעוניים שקרוב לוודאי יצא לרובכם להכיר. זה כאילו הכל נעשה אפור, כאילו כולם חיים באיזה רובד של התמונה שאני לא רואה.

אני יודעת למה זה כמובן. וקשה לי. כל כך קשה להודות בזה בפני עצמי.

ראיתי אותו לפני כמה ימים. לא הייתי מאמינה שהוא יחזור לארץ. אבל אולי הוא סתם פה לביקור. אולי הוא בכלל מבקר פה קבוע. אני לא יודעת. וכל כך הייתי רוצה להוסיף פה "וגם לא אכפת לי" אבל כל כך אכפת לי. כבר שבוע אני הופכת בזה בדעתי, מתחרפנת.

היית חייב, נכון? היית חייב. ובעצם מה זה קשור בכלל?! אני לא יכולה להגיד "עד ששכחתי אותך, היית חייב לחזור", כי זה לא נכון. לרגע לא שכחתי. ועם כל גבר וגבר ששכבתי, וכל רטט של עונג שעבר בי חשבתי עליך וכאב לי.

ולמה במיטה הבחור צריך לראות לי דמעות בעיניים. ולמה ההנאה שלי לא יכולה להיות שלמה. ולמה כל פעם שמישהו עם עיניים כמו שלך מסתכל עליי, אני מסיטה את המבט. ולמה מאז לא היה לי קשר רציני.

אני חיה כמו שרמוטה, חצי תל אביב עברה לי בתחתונים. משלה את עצמי שאני ממשיכה בחיים, שהסקס שלי יותר טוב מאי פעם, אומרת לעצמי שבטח אתה מתחרט על אותו רגע, ושבטח אף אחת לא יודעת לעשות לך טוב כמוני.

אני לא בזה לעצמי ולא שטויות. אני בחורה שיודעת מה היא רוצה ומקבלת את זה. הרבה בנות היו מתות לחיות כמוני. אני יודעת את זה. אבל זה לא משמח אותי.

מעניין אותי, אם היית רואה אותי גם, מה היית חושב לעצמך. ואולי כשהלכת לך שם חשבת לעצמך עליי, במקרה. ואולי אני טועה, וחשבת על הבחורה החדשה בחיים שלך, או על אמא שלך, או תהית בפעם השמינית אם נעלת את הדירה.

זה מצחיק. אני לא יכולה להגיד שהזכרונות מציפים אותי, כי הם תמיד שם. אני לא יכולה להגיד שהסכר נפרץ, כי הוא אף פעם לא נסגר. אז אולי כדאי שאני פשוט אסתום את הפה.

אם היא כוסית, היא תפוסה
אם היא לא תפוסה, היא אנטיפטית

אם היא לא אנטיפטית, אתה מכוער בעיניה
אם אתה לא מכוער בעיניה,

היא בסרטים מהחבר האחרון שלה
אם היא לא בסרטים...
נו באמת, מה הסיכוי שתהיה כוסית-פנויה-לא-אנטיפטית-ולא-בסרטים-מחבר-שלה שגם פנויה בערב שבת?

קרדיט לדאפ.

מי הדביקה לעומר מהישרדות צרפתית באמצע אלנבי???

וקיבלה 100 שקל על זה?