לפעמים 69 זה רק מספר

בימים האחרונים אני פשוט מרגישה שהכל כל כך יבש. כל החיים שלי, כל האנשים מסביבי. והרי מסביבי יש כמה מהאנשים הכי צבעוניים שקרוב לוודאי יצא לרובכם להכיר. זה כאילו הכל נעשה אפור, כאילו כולם חיים באיזה רובד של התמונה שאני לא רואה.

אני יודעת למה זה כמובן. וקשה לי. כל כך קשה להודות בזה בפני עצמי.

ראיתי אותו לפני כמה ימים. לא הייתי מאמינה שהוא יחזור לארץ. אבל אולי הוא סתם פה לביקור. אולי הוא בכלל מבקר פה קבוע. אני לא יודעת. וכל כך הייתי רוצה להוסיף פה "וגם לא אכפת לי" אבל כל כך אכפת לי. כבר שבוע אני הופכת בזה בדעתי, מתחרפנת.

היית חייב, נכון? היית חייב. ובעצם מה זה קשור בכלל?! אני לא יכולה להגיד "עד ששכחתי אותך, היית חייב לחזור", כי זה לא נכון. לרגע לא שכחתי. ועם כל גבר וגבר ששכבתי, וכל רטט של עונג שעבר בי חשבתי עליך וכאב לי.

ולמה במיטה הבחור צריך לראות לי דמעות בעיניים. ולמה ההנאה שלי לא יכולה להיות שלמה. ולמה כל פעם שמישהו עם עיניים כמו שלך מסתכל עליי, אני מסיטה את המבט. ולמה מאז לא היה לי קשר רציני.

אני חיה כמו שרמוטה, חצי תל אביב עברה לי בתחתונים. משלה את עצמי שאני ממשיכה בחיים, שהסקס שלי יותר טוב מאי פעם, אומרת לעצמי שבטח אתה מתחרט על אותו רגע, ושבטח אף אחת לא יודעת לעשות לך טוב כמוני.

אני לא בזה לעצמי ולא שטויות. אני בחורה שיודעת מה היא רוצה ומקבלת את זה. הרבה בנות היו מתות לחיות כמוני. אני יודעת את זה. אבל זה לא משמח אותי.

מעניין אותי, אם היית רואה אותי גם, מה היית חושב לעצמך. ואולי כשהלכת לך שם חשבת לעצמך עליי, במקרה. ואולי אני טועה, וחשבת על הבחורה החדשה בחיים שלך, או על אמא שלך, או תהית בפעם השמינית אם נעלת את הדירה.

זה מצחיק. אני לא יכולה להגיד שהזכרונות מציפים אותי, כי הם תמיד שם. אני לא יכולה להגיד שהסכר נפרץ, כי הוא אף פעם לא נסגר. אז אולי כדאי שאני פשוט אסתום את הפה.

אם היא כוסית, היא תפוסה
אם היא לא תפוסה, היא אנטיפטית

אם היא לא אנטיפטית, אתה מכוער בעיניה
אם אתה לא מכוער בעיניה,

היא בסרטים מהחבר האחרון שלה
אם היא לא בסרטים...
נו באמת, מה הסיכוי שתהיה כוסית-פנויה-לא-אנטיפטית-ולא-בסרטים-מחבר-שלה שגם פנויה בערב שבת?

קרדיט לדאפ.

מי הדביקה לעומר מהישרדות צרפתית באמצע אלנבי???

וקיבלה 100 שקל על זה?

אוקיי חברים, תתכוננו לפוסט שחרור קיטור רציני. אופטימיים, נוסו.

המרכיבים:

1 אבא ציון ז"ל.

1 אמא עליזה

1 הארי, 30. במקור הרצל ראובן.

1 עמי, 25. במקור עמנואל יעקב.

1 נגה אביגיל, 23.

1 הדס חגית, 19

"זה התחיל בשני הורים, עליזים וצעירים"

אבא

טוב, למעשה, אבא שלי לא נשאר עליז וצעיר יותר מדי זמן.

כשהייתי בת חמש נדרס בתאונת פגע וברח. הנהג לעולם לא נתפס.

אפשר לכתוב פה אלף קלישאות על זה שאני זוכרת אותו כאדם מדהים ואת העיניים הטובות שלו וגו', אבל למעשה, זה הרבה יותר גרוע. אני פשוט לא זוכרת כלום.

אמא

אמא.

אמא שלי יכולה לעשות לכל אחד ואחד מכם בית ספר.

לעתים נדמה שהדבר החשוב ביותר בחייה הוא התדמית. מאז שאני זוכרת את עצמי נאלצתי להתאים את עצמי למה שכולם. מה שכולם עושים, לובשים, שומעים. ולא רק אני, גם אחיי, ואחרי אחותי. כמו שאולי ניחשתם, הדם האשכנזי בעורקיי מגיע מהצד שלה.

היא עצורה. היא סגורה ומאופקת. היא לחוצה. היא טרחנית וחרדתית. היא קרצייה. היא פולנייה.

מה עוד אפשר לבקש?

מה שהכי מחרפן אותי אצל אמא שלי, מאז שאני זוכרת את עצמי, זה השנאה שלה לריקוד.

מעולם לא הצלחתי להבין מה כ'כ מעצבן אותה בזה. כמובן, היא תמיד באה להופעות שלי בבלט, ישבה לה שם בחצאית הארוכה מדי, ההדוקה מדי, שאני כ'כ שונאת, ושיחקה את האמא שמתגאה בתינוקת שלה. השוויצה בפני האמהות האחרות, תראו, נגה שלי קיבלה סולו. מה עם הבת שלך, תקווה? אה, לא?

אבל רק אני ראיתי את כיווץ השפתיים המפורסם, את המבטים המוטרדים בשעון, ובאמצע הז'אטה, בטוּטוּ שלי והגרביון, כל שיכולתי לחשוב היה "לכי! תרימי את הרגליים שלך ועופי מפה אם את כל כך סובלת! מי רוצה אותך פה!"

כן. עד כאן גיל 6.

וזה רק החמיר עם השנים. בגיל 12 התעמתתי איתה, אבל אפילו אז היא לא יכלה לשאת את המחשבה של "מה יגידו השכנים" אם לא תופיע להופעה של בתה, והגיעה, רק כדי לעשות לי פרצוף חמוץ מהקהל ולחייך לאמהות האחרות.

מבין שלושת אחיי, אני התכסחתי איתה הכי הרבה כמתבגרת. עזבו מתבגרת, גם כילדה, וגם כיום. וזה לא שאחיי היו ילדים קלים.

בגיל 15 ברחתי מהבית לראשונה. החזקתי לא מעט, יחסית לאחרים. גרתי אצל בת דודתי בבאר שבע חודש וחצי. אני זוכרת את היום שחזרתי כאילו זה קרה אתמול. פתחתי את הדלת, ורק עמי ואמא היו בבית. הוא חיבק אותי, צחק, צעק, בכה - וכשנכנסתי לסלון, אמא ישבה שם. כחכחתי בגרוני, והיא לא הרימה את עיניה מהעיתון ורק אמרה "תנגבי את הרגליים במחצלת."

אתם צריכים לראות ארוחות ערב בבית של אמא שלי. בין הצעקות הרועמות לשתיקות הרועמות יותר, חסר לעתים רק  כחוט השערה כדי שנפתח במלחמת אוכל.

אז אולי היא עברה לא מעט. אז אולי, למרות שדוד אלברט עזר לה המון, היא נאלצה להתמודד עם האובדן וגם לגדל לבד את הארי, עמי, את הדס ואותי. אז אולי זה שבר אותה.

אבל העובדות הן עובדות. כולנו גדלנו כילדים בעייתיים מאוד. אני עצמי הייתי ילדה מהסיוטים, עם כל הפרעות הקשב והדכאונות. הייתי שרמוטה שמתמסטלת בלילות עם בני 20+ וחוזרת הביתה בחמש בבוקר, מבריזה מבית ספר, לוקחת פרוזאק כמו סוכריות שוקולד ובורחת מהבית כל יומיים. הארי, שבגיל 13 החליט שהוא הומו ומאוחר יותר גם היה מביא בחורים הביתה, להתמזמז מול העיניים של אמא שלי ההומופובית, רק בשביל הדווקא. עמי, עם כל השגעונות והקיצוניות הזאת שלו, וכל המכות, והדס... טוב, אין תלונות על הדס. היא הכבשה הצחורה ביותר במשפחה. שנאמר, יש לבן, ויש לבן טייד.

אבל יש לי על אמא שלי קלף מנצח אחד. אני יכולה להגיד בגאווה שמי שאני כיום, וכל הישג והישג שהצלחתי, כל נקודת דרך משמעותית בחיים שלי, השגתי בעצמי. לא הייתי תלויה בה ולא נעזרתי בה. רואים עליה שזה משגע אותה, הטיעון הזה, ולפעמים אני פשוט רוצה לחרוץ לשון ולהגיד לה, כמו כשהייתי קטנה:

"נה - נה - בנ-נה!!!!"

"ואחר כך בחצר מתחילים הם לדבר מתווכחים בצעקות וכמעט הולכים מכות אך כשהכיבוד מוכן הם רצים אל השולחן הם רצים אל השולחן"

הארי

הארי, הארי. יש לו לב של זהב וגוף של מיליון דולר. הוא סקסי, הוא הורס, הוא עדין וחמוד ומצחיק, והוא הומו.

הוא בהחלט לא מההומואים שכשאתה שומע אותם מדברים, או כשהם חולפים על פניך ברחוב, אתה מהרהר "הומו?". לא. אי אפשר לטעות בו.

כל מערכת בגדים שלו מתוכננת בדקדקנות אובססיבית שבועות מראש. הוא תמיד מאובזר באקססוריז הכי שווים. הוא הפרטנר לקניות שכולכן חולמות עליו. הוא משתולל עם צבע השיער שלו, שם לק ומוריד שיערות מכל מקום שאפשר לדמיין. הוא THE gay.

אני חושבת שאמא שלי מעולם לא התמודדה עם המכה. לפעמים, כשאני רואה את מבטה, אני חושבת שאם הייתה חוזרת אחורה בזמן, הייתה עושה הכול כדי לוודא שזה לא יקרה.

אני חושבת שיש לזהות המינית של הארי קשר הדוק עם המוות של אבא. אפשר להגיד שהוא החלום של כל פסיכולוג. והוא באמת החליף עשרות כאלה במהלך השנים.

עמי

עמי הוא גבר. לפעמים הוא והארי נראים לי כמו יין ויאנג. הפוכים לחלוטין, וכל כך משלימים זה את זה.

הוא במילה פשוטה ובלי התייפיפויות, ערס. הוא אוהב לעשן נרגילה עם החבר'ה שלו, הוא (היה) ילד מופרע ואגרסיבי, הוא יעשה הכל כדי לשמור על הכבוד שלו, אם הארי, אבל בעיקר אני או הדס, הסתכסכנו עם מישהו, הוא היה הולך ומפרק לו את הצורה.

וכמה בחורות יש לו. הוא יוצא כל ערב, ובערבים הבודדים שהוא חוזר, הוא תמיד עם בחורה אחרת. אם זה היה כל אחד אחר, הייתי סולדת ממנו, עם הפוזות שנשפכות ממנו בכמויות. כנער הוא היה חוזר כל כמה ימים עם פנס חדש. הוא אהב ללכת מכות. פשוט אהב את זה. דיברנו על זה פעם. הוא אמר שהאדרנלין והאופוריה שווים את כל החבורות. לא הבנתי אותו. לעתים נראה לי שהוא פשוט לא יתבגר לעולם.

"מנשקים את אחותי ובאים לצבוט אותי"

הדס

יש לי שלוש מלים להגיד. כפרה על הדס.

באמת. הילדה היא כל עולמי. אם יקרה לה משהו, אני לא אדע מה לעשות אם עצמי. אני זוכרת, כשהייתה בת 10 וחטפה זעזוע מוח. היה חשש לנזק מוחי, והיא הייתה בתרדמת 38 שעות, במצב מאוד לא יציב. רעדתי בלי שליטה, הקאתי, הזעתי, הזיתי. מה שאתם רוצים. זה נגמר בהחלמה מלאה שלה ובהתמוטטות עצבים שלי.

היום אני הרבה יותר רגועה, אבל עדיין, כשנודע לי שהבחורה הלכה והוציאה פרופיל 97 ומתגייסת לקרבי, בכיתי איזה יומיים. אני לעולם לא אשכח את השבוע שהייתה בלבנון. לא ישנתי.

מזל שלא יצאה כמוני, זה מה שאני יכולה להגיד לכם.

הנושא החם, כי אף בלוגר חדש לא יכול בלי זה:

ידידות בין גברים לנשים.

אז חוץ מידידות עם הומואים, שבזה אני טובה (פאג האג, מישהו?), מעולם לא הייתה לי ידידות בריאה עם גבר.

זה התחיל בחטיבה. כיתה ז', בי"ס חדש, פתאום עברתי לעדשות מגע, יצאתי קצת מהספרייה ומהבית, התחלתי ללבוש ג'ינסים, להראות קצת בשר, פיזרתי את השיער לפעמים, ופתאום אנשים קלטו שאני נראית לא רע. אז היו לי כמה חברויות תמימות וקצרצרות, ופתאום נהיו לי ידידים.

כבר אז הייתי נורא גרועה בזה. בידידות עם בנים, זאת אומרת. כאילו, וואט דה פאק איים סופוזד טו דו? מותר לי לכעוס עליהם אם הם לא חוזרים אליי? אפשר לחלוק איתם רכילות? מה קונים לידיד ליום הולדת, ועל מה לעזאזל אני אמורה לדבר איתם?!?

אבל באופן מפתיע שמרתי על חוג ידידים לא קטן, ואיכשהו הצלחתי להתסדר. הייתי די מאושרת, למעשה, ומצאתי בחברתם קרבה והזדהות שפעמים רבות לא מצאתי בחברותיי הנקבות.

וכך זה נמשך, בערך עד כיתה י'. בכיתה י' הכל השתנה. כלומר, בבת אחת צמחו לי הציצים, ופתאום הייתי מה זה מבוקשת. הידידים שלי התחילו לפרלטט איתי, ואני, מחוסרת יכולות קומוניקציה בסיסיות עם המין האנושי, לא ידעתי איך להגיב. אז, אתם מבינים, שכבתי איתם.

ואהבתי את זה.

וכך זה התחיל. כל ידיד שהיה לי הפך למשהו עם זין. ולאט לאט התחלתי לאבד את הידידים שהיו מספיק הגונים כדי לא לשכב איתי, ונשארו לי רק יזיזיי, שבהחלט ענו על ההגדרה של משהו עם זין, אבל למעשה באמת לא היו יותר מזה.

ואז קניתי לעצמי שם גדול בבית הספר, ולמעשה גם בסביבותיו, והחברות שלי, שבדיעבד נראות לי צדקניות וקנאיות, ניתקו איתי את הקשר. כי מה הן צריכות שיגידו עליהן שהן מסתובבות עם השרמוטה של י"א?

אז במשך שנתיים, כמעט כול מה שהיה לי זה כמה יזיזים חטובים ומוכנים תמיד, ומדי פעם גם חבר. בינתיים אני נכנסתי למגננות ענקיות שעד היום קשה לי להשתחרר מהן, וניסיתי להתבצר מאחורי הפוזה של "איזה שרמוטה אני, אבל היי, לפחות אני כוסית". זה עבד, אבל יצר אצלי לא מעט דפקות פסיכולוגיות לטווח ארוך.

ואחרי השתחררותי מצבא ההגנה לישראל, שגם הוא תרם לא מעט לאישיות הדפוקה ובעלת השקפת העולם המעוותת שאני מנסה לתקן, גיליתי את ההומואים.

אחח, ההומואים! הם נתנו לי בדיוק מה שהייתי צריכה. הם היו החברה הכי טובה, הכוסית והמצחיקה, שתמיד כיף להסתובב ולצאת איתה, הם היו הידיד הגברי שנתן לי עצות למיטה, הידיד שיכולתי לחלוק איתו סודות ולדעת שאופיו הרכלני לא יבגוד בו, ובעיקר בעיקר, הם היו נפשות קרובות אליי שאשכרה לא ראו אותי ערומה.

טוב, אז אחרי הרבה מאוד שעות של טיפול פסיכולוגי, אני יכולה להגיד היום שיש לי ארבע חברות טובות שהן כמו אחיות בשבילי, עדיין יש לי הרבה ידידים, וכן, גם יזיזים, אפילו יזיזות, אבל שמעו, בתחום הרומנטי אני עדיין כישלון מוחלט. זה אולי מסביר את העובדה שאת מערכת היחסים היחידה שהייתה בעלת משמעות בשבילי, דפקתי ללא תקנה. מי מאשים אותו שהוא זרק אותי באימייל.

חג שמח!