Logging Adam

כי היא ישבה מולי ואמרה לי לספר קצת על עצמי. לא שכבתי, למרות שכשנכנסתי לחדר לא ממש היה לי ברור למה היא מצפה, או איך נהוג. אז הישגים בראשונה - סיפרתי לה שלמדתי פילוסופיה שנתיים וחצי ועזבתי בגלל שרוב הזמן עסקנו בטחינת מים וזה די מעייף בסופו של דבר, בעיקר כשאלו מים של אחרים ועכשיו אני עובד באיזו חברת הפקות שעושה דרמות מקור, ריאליטי ועוד כל מיני דברים זולים שהיא רואה בטלויזיה. סיפרתי לה שיש לי אח בכור ואחות קטנה ושני הורים. גרושים, כמובן. זה היה מתבקש, אז סיפרתי גם שהם התגרשו כשהייתי בן 14 ולא כל-כך היה אכפת לי. אז, כמו כל נער מתבגר, לא סבלתי אותם. באותה התקופה העסיקה אותי יותר השאלה איך להסתיר את זה שעומד לי כל ארבע דקות. היא שאלה אותי על אירוע מכונן, זה אמנם היה בסמיכות להרהורי הזקפה, וקצת לא היה נעים לי, אבל סיפרתי לה על סבתא שלי, שמאז שההורים שלי התגרשו הייתי רוב הזמן אצלה והיא היתה האמא והאבא והחברה הכי טובה שלי. היא מתה לי לפני שש שנים. בגשם ראשון (אני לא יודע למה תמיד חשוב לי להזכיר את זה). נדמה לי שכבר כשקבעתי אצלה תור בטלפון היא ניחשה שיש לה עסק עם בן-אדם קצת דפוק, עכשיו כשפיקססתי לה את קורות חיי בעל-פה, ראיתי איך היא מנסה לאבחן את האישיות שלי.
כאן הפרעות חרדה קלות וכאן אולי נרקיסיזם, סימנים קלים של דיכאון או הפרעת דחק פוסט טראומטית, אולי מלנכוליה, אולי מניה-דיפרסיה, טורדנות כפייתית, הרס עצמי, סוציופתיות? ראיתי אותה נתפסת ומושלכת, ננעלת ומתאכזבת. האמת, יש לי הכל מהכל.
היא שאלה אם אני יוצר. עניתי שלא. היא אמרה שלפעמים זהו חלק חשוב בתהליך של טיפול. אולי תכתוב? לכתוב מה? כל מה שתרצה, היא אמרה. את מה שעובר עליך, המחשבות שלך, דברים שאתה רוצה להשיג או לפתור. דברים שאתה רוצה להתעמת איתם. תכתוב יומן.
זה היה בדקות האחרונות של הפגישה שלנו. אחרי שהבנתי כבר שסביר שיותר לא נתראה. אמנם היה נעים לשבת ארבעים וחמש דקות ולדבר על עצמי, אבל בסופו של עניין הרגשתי אותו הדבר. ובכלל, הרעיון של לתעד את עצמי נראה לי מעניין, אז אם יהיה לי יומן, בשביל מה אני צריך את ד"ר קופרמן? מה גם שזה יקר נורא. מישהו אמר לי לפני כמה זמן שציפראלקס הרבה יותר זול, אבל עייפות ובחילות כבר יש לי, אני לא צריך גם בעיות בתפקוד המיני. ובכלל, נראה לי מאוד מטופש להשתיק את המוח עם כל מיני מדכאים כימיים. החיים לא כאן בשביל שיהיה לנו ראש שקט לעבודה אוטומאטית בחברת הפקות. למה לחיות בלי לפחד מהמוות? למה לחיות בלי למות מחפשי משמעות?
מילא. מד"ר קופרמן הסרתי ספקות. הודתי לה מקרב לבי ואמרתי לה שדרכינו נפרדות. אבל את היומן אני אכתוב, אמרתי לה, את יודעת מה, אולי אפילו זה יהיה בלוג. היא חייכה ונפרדה ממני לשלום. נראה לי שגם היא הבינה אותי.