סטודנטית מול העולם הקר והאכזר

אני יודעת, העבודה שלי מעפנה בעיניכם.

אתם מסתכלים עליי כחמודה חסרת השכלה/כסף/עתיד שיודעת לחשב יופי כמה אתם אמורים לשלם לרשת הגדולה שבה אני עובדת כקופאית שצריכה להקשיב לכם מתמרמרים בתור. מתעצבנים על כל העולם ואיך לא - נדחפים ומסתכלים עליי בתור הגננת תפתור את הקונפליקט שמרתק אותי כל פעם מחדש - מי היה קודם.

אז בואו נאיר את עיניכם איך זה נראה מעיניה של הנותנת שירות, אני:

אתם מטיילים שעות בחנות. אוכלים לפחות שעה וחצי, פותחים כפתור ומתהלכים בניחותא לשירותים. מציקים לעובדים הפזורים במקום בשאלות, רודפים אחרי כאלו שבסך הכל מנסים לפלס דרכם לחדר אוכל/שירותים/הרחק ממכם ומתנפלים בתהיות הרות גורל שגם מנהלי החנות היקרים לא יודעים/רוצים לדעת. יש לכם המון זמן ואתם תנצלו אותו!

אבל אז.. אבוי. אתם מגיעים לקופה.

פתאום, אתם נורא ממהרים.
נעזוב את זה שבכריזה הודיעו לפני שעה שהחנות נסגרה ולמהר לקופות.
ע-כ-ש-י-ו אתם צריכים ללכת! חייבים!
מחכים לכם באוטו/בבית או שכחתם איזה תינוק בהסעה.
ומקפצים מקופה לקופה עם שתי עגלות לפחות עד שאתם מגיעים לאיזשהי קופה יחסית ריקה ומגלים שהיא עד 8 מוצרים ומתווכחים בכל זאת כי היא ריקה ו"נו, אף אחד לא רואה".

אז רבותיי:  המצלמות סביבנו אמיתיות. רואים אותנו, רואים אותכם. למעשה יכולים לעשות זום על השערות שיש לכם באף או על הקשקשים שיש לכם בשיערות.
ואם כבר בורכנו להיות בקופות המהירות, זה לא אומר ש-320 יחידות מאותו מוצר זה הופך להיות "מוצר אחד". אנחנו חייבות לספור את זה ואתם פשוט מעצבנים עם ההתחכמויות שלכם.

חכו בתור, גאד!
לא תמותו מזה. באמת.
אנחנו די אנושיות אפילו עם סקנר שזוכרות קודים בע"פ אבל תמיד יגיעו כאלו מוצרים שאף אחד לא קנה מעולם חוץ ממכם ועליהם לא יהיה קוד. אז תחכו עד שנברר.
גם לא תאמינו, אבל הנציג של המחלקה לא יושב ליד הטלפון ומחכה לשיחה שלנו. הוא בטח עם אחד ממכם מסביר משהו 10 פעמים עד שתפנימו, זה לוקח זמן.

כשאני שותה אין צורך לתת בי מבט של "חיכיתי כאן שעות וכל מה שיש לך לעשות זה לשתות".
חיכית 3 דקות בלחץ וזה גם כי הקודמת טורחת לארוז את המוצרים בקצב שאת הולכת.
את בטח לא מטרידה אותי ואני לא מקבלת אחוזים על עסקאות זריזות. תמתיני, אני צמאה ואת אכלת את כל התפריט בערך.
מה גם שאם תגידי את אותו הדבר ל-1000 אנשים ביום אז יש מצב שתעברי לתפריט מים.
ובינינו, כדאי לך.

אם הסקנר לא זיהה את הקוד אל תגידו "זה בחינם". אני מודיעה בזאת שהלקוח המיליון שיגיד לי את זה יזכה בסיבוב ברמאללה. עליי.

נגמרו ימי החיוכי נימוסים והתעלמויות ההפגנתיות. חלאס להיות סתומים, בסדר?

נכון שנשבעתי שלעולם לא אעבוד כנותנת שירות (לטובתכם) אבל בסך הכל הגדול כולנו נותני שירות.
הבעיה איתכם שבכל מה שקשור לכסף שלכם (שלכם! שלכם!) נדמה לכם שיסבלו את היחס המזעזע שאתם נותנים בתמורתו.
משעשע אותי כל פעם מחדש בחשבונות של 100 עד 200 ש' אתם מבשרים לי בהתנשאות "נו, שיהיה תשלום אחד".

ותחינה אישית ממני אליכם - תשאירו את המריבות האישיות שלכם בכל מקום חוץ מלידי - זה באמת לא מעניין אותי לפני שאני צריכה לסיים את המשמרת ועדיין לא שילמתם.
אה, גם את הדעות האישיות שלכם על המקום בו אני עובדת. לא נעלבת/מתעניינת/אכפת לי זה פשוט לוקח לי זמן לטאטא אותכם מהתור מהרגע שאתם מתחילים. זו עבודה זמנית ככל העבודות ואני שוכחת אותה ואותכם ברגע שאני יוצאת משם.

עד אז, אמשיך להתנקם בכם, האנטיפתים ולהרביץ בכם מעט נימוס.