אני לגמרי אוהבת את הבריחות הקטנות מהעולם, אלו שמתעמקים בהן עד שלרגע שוכחים שהעולם הזה מסריח.

סרטים, מוזיקה, תכניות טלוויזיה, משחקי מחשב.. אלה גורמים לך להרגיש כאילו ששום דבר לא חשוב חוץ מהם באותו הרגע, להשתקע לחלוטין בתוך החוויה. (ד"א, שינה אינה כלולה בזה- שינה היא ה-בריחה ה-גדולה ע"פ העולם שלי, והיא גם הרבה יותר מזה)

היום, למשל, ראיתי שלושה סרטים בזה אחר זה- 'Normal Adolescent Behavior', 'וידוייה של נערת מסיבות' ו'פרווה', כשכל אחד גרם למעין.. השרייה באווירה שונה ביותר. הראשון פשוט גרם לי להרגיש עצמי יותר מכרגיל, השני למחשבות כגון 'אני חייבת להפסיק לראות סרטים כאלה', והשלישי היה מהסרטים הטובים האלה, שאתה מרגיש פשוט.. טוב יותר אחרי שאתה רואה אותם, חוויתיים. (אני חייבת להודות שגם היו מחשבות של- אמבר טמבלין תמיד משחקת את אותו תפקיד +-, ג'ניפר לאב יואיט דווקא בדיוק ההפך, מדהים איך קידמן נראית טוב בכל צורה ואיך שרוברט דאוני ג'וניור הוא אחד הגברים הסקסיים שיש).

בכל מקרה, כך גם עם טלוויזיה. כשאתה לא לידה, לא תחשוב "ואו, אני צריך לראות את X/Y/Z", אבל ברגע שתשב לראות פרק אחד תרגיש לגמרי בתוך אווירה מסויימת, ותשכח שיש עולם בחוץ, למרות שאתה יודע שיש.

*אין לי מושג למה אני מדברת עלעצמי בלשון נסתר.

וזה באמת לא משנה באיזו תכנית מדובר, כל עוד היא לא ריאליטישוו. היא יכוהל להיות הרדודה ביותר או העמוקה והמרתקת ביותר, היא יכולה להיות אקשן, תכנית ילדים או קומדיית נעורים מטופשת, אני בכל מקרה אשתקע בה לחלוטין. התמכרתי ל'הכי גאים שיש'.

אני אפסיק לדבר על נושא שאינו עקרוני ו/או מעניין, ורק אציין שכך גם עם משחק מחשב שאני מכורה אליו- אני יכולה לשחק ימים ולילות שלמים מבלי להרגיש שיש עולם בחוץ, שזה בסה"כ משחק.

עם מוזיקה זה בכלל מטורף, אבל רק כשיש לי מצב רוח למוזיקה, כשהיא לא מוזיקת רקע. הרי אין טוב ממוזיקה להשריית אווירה, כשהשיא הוא בהופעות, מעין אקסטזה מטורפת שמשתווה בערך להרבה אלכוהול, רק כשכאן, בניגוד לאלכוהול, אני לא מרגישה מטושטשת, אלא צלולה לחלוטין. ואוהבת את זה, למרבה ההפתעה.

הרגעים הקטנים האלה... אני תוהה לאן לקטלג אותם. אני מניחה שהם דבר טוב, שהם דרך טובה לבלות זמן לבד. אני רק תוהה איך הצליחו החיים שלי להפוך לחיים שלמים של רגעים כאלו. אוקיי, אז לא חיים שלמים- בערך 50% (פשוט כי בשארית הזמן אני ישנה).

-

הולך להיות פה מצעד גאווה בקרוב, אני תוהה אם ללכת. עוד אני תוהה אם ללכת לבקר אצל היזיז. אני תוהה די הרבה בכלליות.

יצא לי לדבר עם הידיד הטוב והוא טוען שאני בעצם רומנטיקנית דפוקה כמוהו במסווה. למרבה הצער, אני חושבת שזה אפילו נכון, איכשהו. כלומר, לא באמת רומנטיקנית, יותר בכיוון של- לא מוכנה להכנס לקשר עם אנשים שלא מעניינים לי את העכוז. נמאס לי מזה שחברה שלי מחליפה חברים כל כשלושה שבועות בממוצע, זה פשוט נראה לי כל כך מטומטם. הלא בשביל זה הומצאו הסטוצים ("ויאמר אלוהים 'ויהיו סטוצים'")- דרך נוחה ופשוטה לקבל מגע גופני בלתי מחייב בעליל. אז למה צריך להכניס את אותו מגע גופני בלתי מחייב לתוך מסגרת שאמורה לתחום שני אנשים שבאמת מרגישים משהו אחד כלפי השני, ולא רק רצון עז בגוף?

ואו, אני באמת די מיושנת אני מניחה.

אז עד שאמצא לי בן/ בת אנוש דפוקים שיתאימו לסטנדרטים הדפוקים שלי (מסתבר שכדי שאני אוהב אנשים הם צריכים להיות "דפוקים ומושלמים"), אני אסתפק בסטוצים.

לא אכנע לחברויות המזדמנות! או יה.