קולטת אותה מיד, מניחה יד על הכתף שלה.

חיבוק, חיבוק אמיתי, החיבוק הכי טוב אי פעם, כמו כל החיבוקים איתה.

שיחות קטנות, מסיבה לא ברורה אני משעשעת אותה. אני אוהבת כשהיא צוחקת.

יסורים של "לגעת..?", כי נראה שעדיין מוקדם.

יותר מדי זמן עד שהאוטובוס הגיע, אנשים שבאו והלכו, אחד שהציע לי להחליף את המשקפיים שלי בכרית.

וכל הזמן יסורי 'לגעת'.

והיא התקרבה, והתרחקה, ואני זזתי, תחושה של אי נוחות, של ציפייה.

היא שמה את הראש על הכתף שלי, והכל פשוט מרגיש רך יותר.

מגע כ"כ קטן וכל כך הרבה נוחות, הייתי יכולה להשאר ככה, לנצח.

האוטובוס הגיע, נסיעה שנמשכת לנצח.

עדיין שיחות קטנות, כל הזמן, ויסורים במקביל. אני חושבת שזה הדדי.

סוף סוף מגיעות ליעד הנכסף, תחנת האוטובוס שלפני הים.

מתחילות ללכת משם, אל החוף. הוא כ"כ רחוק. כ"כ.

אחרי הרבה חילופי "שנעצור?..", נעצרנו.

אחרי הגשר, אחרי שהכביש הופך לדרך עפר, כשהחלק הירוק מגיע.

גשר קטנטן מעל נחל די מזוהם, הרבה ירוק חלומי שכזה, קולות וריחות של מושב.

תמונה מושלמת.

ממשיכות לדבר, שיחות קטנות, מתקרבות.

מסתכלת עליה, אבל מסתכלת באמת. ואני בכלל לא אוהבת להסתכל.

ואז שתיקה. תמיד שותקת כשיש מה להגיד, כשהרגשות גואים בי.

"אני יכולה להסתכל עלייך לנצח", אני פולטת בסוף אחרי שכנועים.

"ו?"

"ו... בא לי לחבק אותך"

אני כל כך אוהבת לחבק אותה, הכי אוהבת.

"גם לי יש משהו להגיד", היא אומרת, בחיבוק, ותחושה מדגדגת באוויר.

ואני רואה שהיא מתייסרת, ואני רואה, ומסתכלת, ומחייכת בפנים.

אני יכולה להסתכל עליה לנצח.

"אני אוהבת אותך כל-כך", היא לוחשת, ואני חושבת שאני יכולה למות מאושר, עכשיו.

"גם אני אוהבת אותך"

ואז התנשקנו.

ואז, חשבתי (עם צלילי פרות מסביב לאות הסכמה), אני באמת יכולה למות מאושר. משלמות.

בשלב מסויים גם קפצתי עליה, אחרי "בא לי לקפוץ עלייך" ו-"קפצי".

ובהיתי בה בלי סוף.

"די לבהות בי, אני מכוערת"

"את לא מכוערת"

"אני כן"

"לא, את לא"

"אני כן, אני כן"

מסתכלת עליה, נוגעת בלחי. "את ממש לא מכוערת", ונישקתי.

ונגעתי, בכל מה שיכולתי. רק לא לנתק מגע, פן השלמות תיעלם.

רק לא לעזוב, לעולם.

נהיה מאוחר כל כך מהר, והדרך לכביש הייתה רחוקה, ובגללי, חשוכה.

התחלנו ללכת, מחזיקות ידיים. ביוזמתי. מי חשב שאני ארצה להחזיק ידיים, אי פעם.

ונישקתי אותה, "אני לא יכולה..".

והמשכנו ללכת, ופתאום נהייה מושלם מדי שוב, ושוב נישקתי.

והלכנו, הלכנו הרבה. מוזיקה, ושיחות קטנות, ושקט. אפילו השקט איתה נעים.

וכל הזמן שמרתי, שלא לנתק מגע. כל מגע. לחי, כתף, יד, ברך... הכל. כמה חדש.

האוטובוס הגיע מהר, הפעם, כמו כל הדברים שלא רוצים שיבואו.

וככה גם באוטובוס, שנסע כל-כך מהר פתאום. והיד שלה הונחה על הברך שלי, והיד שלי על שלה.

וגם ככה, חשבתי, אני יכולה להשאר לנצח.

בתוך זמן כל כך קצר כבר היינו בתחנת הרכבת שוב.

הרכבת שלה יוצאת עוד מעט, ממש עוד מעט, עוד שלוש דקות.

מבטי בלבול, 'מה עושים עכשיו'.

הולכות לעבר מקום הפרידה האפשרי האחרון.

מבטים, מבטים.

וחיבוק, חיבוק אמיתי. החיבוק הכי טוב אי פעם.

ומבטים. אחת על השניה, על הסביבה.

היא מגניבה נשיקה, כ"כ רך. ושוב, למות. אני יכולה למות, עכשיו.

ורצה לרכבת, שכבר הגיעה.

ורצה ביחד עם היום המושלם הזה, ומשאירה אותי, בין מוות לבין החלום הכי מושלם אי פעם.

ואז רבנו.

והשלמנו.

והתאחדנו.

ועכשיו, אנחנו ביחד.

רחוק, אבל ביחד.

מעולם לא הייתי כל כך ביחד.

מעולם לא רציתי להיות כל כך ביחד.

מעולם לא אהבתי כל כך ביחד.

מעולם לא אהבתי, לא כמו אותה, לא כמו איתה.

מעולם לא התגעגעתי ככה.

אני אוהבת אותך.

(ולשם שינוי, שלמה עם זה)