~מדליקה סיגריה ומעשנת אותה~

"תביאי", אני, "אף פעם לא עישנתי.. הגיע הזמן לנסות"

מעשנת. זה לא כיף, אבל ממשיכה. אח"כ נהייה יותר טוב, בראש.

פותחים את הוודקה.

משתכנעת בסוף לעשן נרגילה, זה אפילו גרוע יותר מסיגריה.

שותים שוט, ועוד שוט, ועוד אחד, ועוד, ועוד, ועוד...

בשביל כולנו, בשביל כל מיני סיבות, בעיקר בשביל לסיים את הבקבוק.

מעשנים נרגילה. הכל מעורפל, אבל מעורפל ותודעתי, מפתיע. וודקה גרועה.

אני יושבת עכשיו ליד אדון בחור, ולא מפסיקה לחשוב עליה, כי איך אפשר להפסיק.

ואני יודעת והכל יודע שעוד שנייה זה יתחיל.. ואני דוחה את הרגע, כי אני לא רוצה.

ואז שולחת לה הודעה.

"..., אני אוהבת אותך"

מסתכלת עליו בחוסר חשק. שיהיה. זה במילא חסר משמעות לחלוטין.

מתמזמזים. שיהיה. יבש בגרון, קר בגוף, הכל 'בסדר'.

עוצרת מדי פעם, מרימה את הראש ורוצה לבכות.

ממלמלת את השם שלה, ממלמלת "תעזרי לי", ממלמלת "fuck".

מלמולים תפלים מאין כמוהם.

ויבש, מהוודקה שזרמה, מהעשן שמילא, מהשתייה שנגמרה, מהדמעות שלא זולגות.

סיימנו, צריך ללכת. והם גמרו.

מחכים למונית, הוא בינתיים בא אליי שוב. שיהיה.

"נו, נהנית איתו?"

"היה בסדר"

הכל בסדר.

זאת רק המשמעות שאבדה.