אני מנסה לחשוב למה יהיה לי רע כשנפרד.

כלומר, הייתי רוצה לחשוב שזה בגלל שאני אוהבת אותה כ"כ.

כי אני באמת אוהבת אותה. כ"כ.

והרי אחרי הפעם הראשונה, הייתי בדיכאון די חמור.

כי גם אז אהבתי אותה כ"כ.

ובכל פעם חשבתי שהתגברתי עליה, ואז לא.

ובעצם, אם הייתי מתנהגת כמו שכולם ייעצו, לא היינו חוזרות.

או מדברות. או ממשיכות להיות בקשר כלשהו בכלל.

אבל עכשיו... אם נפרד עכשיו.

אני תוהה אם אהיה עצובה בגללה, או בגלל הלבד.

שהרי פעם לא היה איכפת לי מהלבד, חייתי אותו.

בקביעות, במשך כ"כ הרבה זמן.

אבל מה יהיה עכשיו, אחרי שהתרגלתי לביחד?

ועוד לביחד כ"כ נעים, איתה.

דווקא איתה.

ומעולם בכלל לא חשבתי שיהיה לי נוח ביחד.

שאני לא ארגיש חנוקה, ושגם אם כן- אני לא ארצה לברוח.

וגם אם כן ארצה לברוח, שאשתכנע בקלות, לבד, להשאר.

וגם אם לא, שהיא תשכנע אותי כ"כ בקלות.

ע"י מגע, כואב אבל נעים.

בלי להגיד כלום.

או להגיד, כ"כ מעט.

שהיא אוהבת.

ואולי.. אולי אני סתם פרנואידית.

ואולי אני כמו כולם בסופו של דבר,

מעדיפה את הביחד על הלבד.

ואולי אני באמת אוהבת אותה, אולי בטוח שכזה.

ואולי אחרי הלבד שהיה לי בין ביחד אחד לשני, אני אדע איך להתמודד בלבד הבא.

ואולי לא, כי הרי לא באמת ידעתי להתמודד בפעם הקודמת.

הרי סוג של נתקעתי עלייה במשך שלושה חודשים, בלי שום יכולת ממשית לעזוב.

ואולי אני צריכה להפסיק לחשוב על פרידה כשטוב לי. איתה. ביחד.

                                                                                                                   חבל שהמוח המתמטי שלי לא נותן לי לעשות את זה.