איכשהו, במעין מעגל מופתי, אני שוב נמצאת באותו חדר קטן וסגור, בשינוי תקרה. (על משקל 'אותה גברת', רייט?)

ולחדר הרבה דלתות, וכולן נראות לי סגורות, טרוקות, נעולות.

במציאות, חלקן פתוחות לחלוטין. חלקן ממש עומדות להסגר, חלקן פשוט תקועות קצת ומצריכות דחיפה. כולן, אולי.

אבל איכשהו, הצעד ממרכז החדר אל עבר הדלתות, המאמץ שבדחיפתן.. עד כמה שהוא קטן, הוא גדול עליי.

אז במקום להתאמץ אני בוחרת לשבת במרכז עם פרצוף-תחת, לבהות בתקרה ולמרר.

after all, that's what I do best.

הפרידות שכעת רק גורמות לי להבין עד כמה כולם מצאו את עצמם, או לפחות את החלקים על מנת שיוכלו להרכיב את עצמם בהמשך. מכירים את עצמם, חיים בדרכם. חברה מושלמת אחת רק הוכיחה לי היום עד כמה היא אכן מושלמת. היא, והחיים, כאילו הכל הולך בדרך הראוייה. בדרך הנכונה, שלה. אני לא אומרת שאין לה עצב, ואין לה כאב, אבל הרי מהי שלמות בלי אלה. לא עקרוני.

כל הסיפור גרם לי להבין ששום דבר לא במקום אצלי. אני לא יודעת מה אעשה, בגלל אותה דלת מחורבנת שאני פשוט מסרבת לעבור בה. אני לא מאמינה בעצמי בשיט. אני ממררת בבית במקום לצאת ולהכיר ולפגוש. ולצורך העניין, אני לא חושבת שאמא שלי מאוד תורמת לסיפור. אני יודעת שהיא משחררת את החבל לאט, אבל זה פשוט לאט מדי.

ונמאס לי מסיטואציות של

-"בבקשה בואי נדבר על זה בבוקר, אין לי מצב רוח לדבר..."

-"שתית?"

-"לא, לא שתיתי."

*מבט סקפטי* -"אז מה יש לך?"

-"פשוט לא בא לי לדבר!"

מה כ"כ קשה להבין ברצון להיעזב לנפשי? הוא באמת כה בלתי נתפס?

את הturning-legal-day אני רוצה לעבור לבד, אם הרבה שעות שינה והרבה גלידה.

החלטתי שאני רוצה יום אחד, רק אחד, בלי צביעות. בלי בלוני פלסטיק, בלי חיבוקים מעיקים, בלי יציאה מטופשת למקום מטופש.

כי רק ליום אחד, אני רוצה שהאנשים שמעמידים פנים שאיכפת להם יפסיקו להעמיד פנים ופשוט יתרחקו ממני. הרי הם במילא מתרחקים, פשוט מספיק לאט כדי שלא אשים לב. אז רק ליום אחד.

הרי מהו יום הולדת בעצם, אם לא דרך להראות שאיכפת לך מהוולדו של אדם, שאתה שמח בעצם קיומו.

והרי עצם קיומי לא באמת מעניין מישהו. לא שאני מופתעת, גם אני לא מאוד מתעניינת באותו קיום באופן הזה.

ונמאס לי שחושבים שאני שברירית. אפילו אלה שמתנגדים לשבריריותי (כלומר- "את לא שברירית!"), למעשה, אוהבים אותי בגללה. ובגללות הטיפשות שלי. fuck all of that shit.

ואפילו לכולם נמאס ממני, אפילו את הידיד הטוב הצלחתי לשבור.

ולפעמים, לפעמים בא לי לקחת את עצמי ולהזרק לעבר אחת מהדלתות. לא כדי לשבור אותה, או כדי להכנס דרכה, פשוט כדי לדפוק את המערכת. ואם לא אותה, אז אותי. זה יהיה אפילו יותר טוב. באמת שבא לי למות לפעמים.

ואם כבר על המערכת דיברתי, כנראה שלדפוק אותה זה לא כ"כ פשוט כפי שחשבתי. כנראה שאני נקבה after all.

נוו סקס פור מי.

*לחלוטין בלי קשר, יש לציין רק לטובת המין ה(א)נ(ו)שי שנשיכות בפטמות זה ה-דבר. ברצינות. ה-דבר.