יש רגשות, ומחשבות שאי אפשר לתאר.
אי אפשר להסביר..
צריך לחוות אותן בעצמך כדי להבין,
לדעת, להרגיש.
לעבור את הכל.. דבר אחרי דבר,
מקרה אחרי מקרה.
ואז... שזה מגיע לשיאים, ולקיצוניות
אתה אפילו לא מבין למה זה קרה לך. איך?
איך לעזאזל נכנסת לבועה הזאת, שגדלה...
ולבסוף, התפוצצה.
וברגע הבא, הקש כבר שובר את גב הגמל.
ו... אתה לא רוצה להיות פה יותר.
אתה מנסה לא להיות פה יותר.
ושניה לפני שאתה רץ לתוך יער לא מוכר,
זורק את עצמך לפני מכונית, בורח מהבית.
אתה שומע קול מוכר.
נשאב לעולם אחר, שוכח מהמציאות המרה לרגע.
מצליח להירדם בלילה.
הקול... השירים...המוזיקה.
היא.
ואז הם מתפלאים למה כל כך בכיתי שם על המסך.
לא, אתם לא תבינו. אף פעם.
ואני מקווה בשבילכם לא להבין, לא להיכנס למצב הזה,
ש... הוא לא כל כך נעים, מנסיון אישי.
הייתי בו בעבר, פעם.
עכשיו אני פה, אני קיימת.
אבל רק בגללה. או בזכותה, יש לומר.
היא אני.
התובנות שלי, הטעויות שלי,
המקשיבה שלי.. המעודדת.
ואני יודעת, שהיא תמיד תהיה שם, בניגוד לכולכם.
וזה מצחיק, וזה פתטי, וזה דפוק על כל השכל.
אבל זה מה שהיא בשבילי.
הכל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זאת שבמקומי.