כאב מסוג אחר

אני מנסה להתגבר, וזה לא הולך.

אולי היום יותר טוב לי מאתמול.

אבל עדיין רע לי.

רע לי מ א ו ד.

אני בסך הכל ילדה קטנה,

שאפשר להגיד שלא מבינה כ"כ על אהבה.

ואני צריכה לסבול ככה?

לאכול את עצמי מבפנים?

לפעמים אני לא מבינה מה הקטע של העולם הזה.

אוקיי, רוב מה שבחוץ הוא פרפקט,

אבל המעט שנשאר, הוא סבל,

אבדון, הרס, וכל מה שיפגע בך.

אני חושבת שהמעט הזה

רוצה להיטפל דווקא אליי.

כשאני רואה אנשים מחייכים ברחוב אני יודעת

שגם להם יש דברים לא כ"כ טובים.

אבל כשאני מסתכלת על עצמי במראה...

רק כמה דברים בודדים טובים יש לי.

אבל בכל מקרה,

אני אומרת תודה לאלוקים כל בוקר מחדש,

ואז מתלוננת באותו יום.

מה הפאק אצלי?

אני שונאת את עצמי ואת היחס של העולם הזה.

הייתי צריכה להיוולד בכלל?!