שוביבם

והדמעות שכל הזמן מאיימות לפרוץ.

חיוך מלאכותי.

בכי פנימי.

אי רצון.

אי אמון.

אי נוחות.

עלבון.

כעס.

עצב.

בדידות.

[אם יש לכן טיפה כבוד אל תקראו פה. בבקשה ]

-אל תסמכי על בני אדם בעיניים עצומות.

-תבני את האמון באנשים לאט לאט.. עם העמקת ההכרות.

-תאמיני בעצמך- רק ככה תצליחי.

-אל תגגרי, תדבקי באמונות שלך ובעקרונות שלך.

-תשקיעי-קשה- אבל שווה את המאמץ.

-אל תתביישי- את לא פחות טובה מאחרים [?]

-אל תקללי, תלכלכי, תעקצי, תשתדלי לא לפגוע.

-תרגישי- תביעי את רגשותייך.

-תגידי מילה טובה בכל הזדמנות.

-תכעסי כמה שפחות.

-תיהיי נחמדה ואדיבה- אולי זה יחזור אלייך.

-תני אהבה.

-תדעי לסלוח, (ולשכוח).

-תאהבי את עצמך.    זה הסוד, האוצר  כשאמצא את זה יהיה מאושרת.

הכח הולך ואוזל.. כל המאגרים מתרוקנים.. ואין מה שימלא אותם.

אז לא רע.  אבל ממש ממש לא טוב.

אז מתמרמרים. מצהירים הצהרות.

-5 ק"ג- לפחות! מ-ה-ר!

הדבר האחרון שאני רוצה זה בצפר מחר=\..

נשרוד.. שורדים..

                          לילה טוב.

                                              בהצלחה

אני לא מאמינה שאני מעדכנת פעמיים ביום=\

אסור שזה יקרה!

לא רוצה לחזור לתקופות האלה.

מרגישה חסרת חיים..

ועם זה חסרת אנשים לדבר איתם.. חסרת אנשים שמקשיבים לי ..

מקשיבים באמת..

ואני- שיש לי כל כך הרבה מה להגיד.. כל כך הרבה שטויות.. חשוב \ לא חשוב. זה לא משנה.

צריכה להוציא מילים.. לדבר. ושיקשיבו..

לא מסוגלת יותר לשמוע "חפיף" "בקטנה" "דליל" "יעבור".

לא.          נגעלת מהאטימות. נגעלת מחוסר הרגישות.

אז לרגע חשתבתי שמישהו מתעניין.. רוצה..

שיקרתי לעצמי בענק.. ואתן כולכן.. השתתפתן בשקר.. אחד גדול.

ידעתי שאני תועה.. אבל האשליה הייתה נהדרת.

התפוצצה.. כמו כל דבר.

מבחוץ טוב לי.

מבפנים מעורב. מבולבל. קשה.

ואתן..

מה אני כותבת לכן בכלל?! אתן לא קוראות פה..לא אמורות. לא יודעות שאני שוב כותבת.

וגם לא תדעו.. עד שאני לא אגיד.. או אפסיק.

אני רוצה שתקראו פה?

לא יודעת..

מדברת לעצמי=\

לילה טוב. שבוע טוב..