לפני כמה חודשים כתבתי סיפור,ועכשיו,אני אעתיק לפה חלק ממנו,קטע קצר,אולי רק כי יש לי למי להקדיש.
והוא אמר לה "אני לא מבין אותך,אולי כניראה גם לעולם לא אבין,האנשים שגרמו לך להכנס לזה,כבר לא חלק מהחיים שלך,האנשים שפלטו את המילים לא התכוונו לכך וגם אם כן ,הם כבר מזמן לא איתך,וההורים שלך,את יודעת שהם אוהבים אותך,הם לא התכוונו לזה ,הם רק רצו שתהיה רגילה,כמו כולם,הם לא באמת מתביישים בך,והם אמרו והוכיחו לך את זה,הם אוהבים אותך,אז למה את ממשיכה? לאן את רוצה להגיע ? אני כניראה לעולם לא אבין אותך"
והיא השיבה לו "זה בסדר,גם אני לא מבין את עצמי,אני מרגישה כמו שאני מרגישה ואני לעולם לא אשתנה,אתה מוזמן לעזוב,כמו כולם,לך תחפש מישהי ששווה את האהבה שלך,אני כניראה לעולם לא אסלח לעצמי,ולא אפסיק לפגוע בעצמי על זה שאני פוגעת באחרים,אני עושה את זה בלי כוונה,אני שונאת את עצמי על זה,אני מצטערת אני חושבת שעדיף שתלך עכשיו"
הוא חייך ואמר "אם אני אלך,אז רק בשביל להביא לך קפה למיטה" ואז יצא מהחדר בזהירות כך שאפילו היא לא הצליחה לשמוע את רעש הדלת הנסגרת...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
