03.02.2009
זה הסיפור הכי רגיל שיש על האיש הכי רגיל בעולם. באמת, לא היה בו כלום מיוחד. פשוט כלום. איש לגמרי-לגמרי רגיל.
האיש הרגיל שלנו גר בעיר רגילה לחלוטין (לא תל אביב אבל גם לא חנתון), בבית רגיל לחלוטין (לא צריף אבל גם לא וילה).
הייתה לו אישה רגילה לחלוטין, אחת כזאת שהיא לא פצצת על אבל גם לא עולה בך חשק להקיא כשאתה רואה אותה.
היו לו שלושה ילדים (זה הממוצע לנפש בישראל) חמודים בצורה רגילה למדי.
לאיש הרגיל היו צרות רגילות, לא קטנות מידי ולא גדולות מידי. קצת בעיות עם האישה, קצת מינוס בבנק, הדברים הרגילים, אתם יודעים.
הדברים הרגילים שמשמחים אנשים, שימחו גם אותו. הוא שמע שירים רגילים, מה שמשמיעים ברדיו בשעות של הנסיעה לעבודה המשרדית הנורמלית שלו.
יום אחד, קרה משהו נורא לאיש הרגיל. כלומר, נורא ביחס לדברים הרגילים. האיש הרגיל עבר תאונת דרכים רגילה למדי, אבל באופן לא מיוחד במיוחד הוא לא היה חגור, והנזק היה חמור מאוד. הוא מת, האיש הרגיל, אבל אפשר לומר שגם זה די רגיל. הוא מת, קורה.
אבל ידידיי היקרים אין מה לדאוג שמא תיעלם הרגילות מן העולם. הילד האמצעי של האיש הרגיל, עם השם הרגיל הזה נו,
גם הוא מראה קצת סימנים של רגילות.
לא יודעת למה נזכרתי בסיפור הזה עכשיו. הרגיש לי נכון.
מצטערת על הנטישה.
אוהבת♥
חברה ואני (שמאלית), יום גיבוש שכבתי, אוקטובר 2010.
(ומזל טוב לאליזבת שהיה לה יומולדת לפני כמה זמן ולא הספקתי לכתוב לה מזל טוב מקסים על הוול, וזה רודף אותי עד עכשיו. אני אוהבת אותך, מזל טוב ותודה♥)