Unwritten letters

בא לי להיות לבד. לא לגמרי בלעדיך, אבל גם לא ממש איתך...

כשאני אומרת להיות לבד, הרי מדובר רק לגבייך, להיות קצת רחוקה ממך.. להתעמק קצת בעצמי.

זה לא ממש שרציתי חבר, פשוט רציתי להיות איתך. והייתה שם, וגם עכשיו אתה עדיין פה כשאני רוצה, כשאני צריכה וגם כשלא ממש.. אתה עדיין פה, משכר אותי עם החיוך המקסים שלך וקול הנעים הזה ומבט..

כל מה שאי פעם רציתי.

אתה.

אז מה לא בסדר. או שאני סתם מחפשת משהו שהוא לא טוב, האם אפשרי המצב שהכל יותר מידיי טוב? אפשרי..?

אני יודעת מה אני מרגישה.. אני לא צריכה לחשוב פעמיים, או להתלבט לפני שאומר ש..

אני אוהבת אותך.

אני יודעת מה אני מרגישה. ואתה? אני יודעת רק מה שאתה אומר. אף פעם לא האמנתי לזה..

אף פעם לא באמת. לא האמנתי כשזה בא ממישהו אחר, אז מה איתך, אולי אני סתם רוצה להאמין.. אולי. אבל מה שווים כל החיים בלי לקחת את הסיכון? לא כזה סיכון להיות איתך.. אני פשוט לא יודעת אם אני באמת רוצה.

משהו גורם לי לסוג אחורה.

בגלל שהכל כל כך טוב.. נראה כאילו כל זה לא אמיתי, ולא בא לי להיות שם.

לא רוצה להיות איתך עכשיו.

לא רוצה שתלך.

נכון שאני סתם מסבכת את עצמי.

לו רק הייתה יכול להוכיח שאתה באמת אוהב. מה גורם לך להיות שונה מהאחרים, אז מה שאני אוהבת, אז זו סיבה לבטוח? לא.. אני עדיין לא בטוחה. וזה לא בגללך. אני פשוט לא מסוגלת לבטוח..

לו רק הייתה יכול לגרום לי להיות בטוחה.

בך..

לא הייתה לי סיבה לעזוב.