קורותיה של משפחה חד מינית/דו מינית באשדוד... סיפור אמיתי בהתהוות

 נפגשתי עם חברה. לצורך העניין זה כמעט ולא רלבנטי איזו. בחודשיים האחרונים נוצרים קווים ברורים ברשת החברתית (זאתשמחוץ לרשת, האמיתית ז"א) שיצרתי לעצמי במהלך השנים. אלו שהמרחק הפיסי שלי מת"א כמעט ולא רלבנטי לחברות איתם. שהמרחק היחיד הוא הזמן וגם הוא ניתן להכלה, בעיקר לאחר שמשלימים עם ספונטיות קצובה עד העדר ספונטיות לחלוטין. ואלו, שנדמה לי על פעם מחדש שנפגשתי איתם ממש רגע לפני נקודת האלחזור, מהפיכתם לחברים ל- "פעם היינו חברות".

פגשתי חברה אחרת במקרה. היא ישבה עם ידיד בקפה שנהגתי לשבת בו לא פעם (והיו כמה כאלה...). היא ישבה עם החבר (שהפך תוך פחות מחמש מילים מידיד לחבר), ובשיא הטבעיות עדכנה אותי שממש לפני דקוות ספורות הזכירה את שמי בפניו. לגבי ההקשר, ובכן היא ספרה לו "שפעם הייתה לה חברה שיחד איתה הייתה נוהגת לשבת כאן"...המילה פעם  הדהדה עוד כמה שניות אחרי שהמשפט שלה כבר הסתיים. הבנתי למה היא מתכוונת. הבנתי לגמרי. מתי לעזעזל נפגשנו פעם אחרונה? כמה אני יודעת על החיים שלה היום? ובכל זאת, ההבנה לא הפכה את זה לקל יותר לעיכול, או לעלבון (קל, קליל) שונה. הוגדרת כפעם. נדונתי. על המעבר לאשדוד הושם באחת תגית מחיר, מחברה= לפעם חברה. בקרוב מבצע החיסול של סוף העונה.

בבית הקפה שבו התחלתי את הפוסט. זה שנמצא בכיכר גדולה. ועם עודי הייתי גרה בת"א ספק גדול עם הייתיושבת באזור הזה שממש אבל ממש לא my cup of tee או במקרה הזה my cup of coffe...ולכאורה שום דבר לא היה שונה מפגישתנו הספונטיות טרם תקופת הזוגיות הזו בחיי. אותן שיחות על עבודה וברנזה וניתוח מעמיק של חיים לא שלנו, וקצת רכילות עם רפרופים קלים על אזורים אישיים אבל לא ברובדים עמוקים מדיי. הקצבתי לעצמי שעתיים גג לפגישה הזו. עניין של גאוגרפיה. הגעה הביתה מהרכבת זה עניין של 40 דק, הגעה לרכבת עוד 15שעה בממוצע, הגעה מהרכבת באשדוד הביתה 7-10 דק. בהתחשב בהערכות הזמן הקלוקלות שלי (וכל חברי ו/או חברי מפעםיוכלו להעיד על נכונות האבחנה האחרונה...) בכל מקרה אנחנו מדברים על בערך שעה-שעה וחצי של היגררות מרגע ההחלטה להגיע הביתה ועד הרגע בו פיסית מונח התיק (תמיד) בחדר העבודה.... להבדיל פעם זה היה עניין של בין רבע שעה לחצי שעה... גג.

הקצבת הזמן פעלה עלי באופן מסתורי. הרגשתי קצרה, מעדכנת ומתדעכנת הרבה יותר מאשר מקשיבה ומשתפת. כאילו, כל הפגישה הזו לא הייתה אלא חלק מהצורך הקיומי של "להפגש עם חברים", לענות פעם אחר פעם אחרי הפחד הזה שרודף אותי להתעורר בעוד שנה ולגלות שנעלמו לי החברים...

הפחד הזה מלווה אותי בחיי החדשים. השינוי הוא כ"כ גדול שאני מפחדת לעיתים לאבד עליו שליטה. לאבד לא רק את המציאות שחייתי בה, אלא גם את המציאות שבאהבה גדולה יצרתי לעצמי ומה לעשות חברים וחברויות זה חלק אינטגרלי בסיפור הזה. הבטחתי לעצמי שלפחות פעם בשבוע אם לא יותר, אני מקדישה את הערב/אחה"צ לפגישה עם חברים תל אביביים. גם אם המשמעות היא להגיע מאוחר מהרגיל באותו ערב הביתה. חשבתי עלזה מול השוקו-וניל שהזמנתי לעצמי, בעוד חברתי מעדכנת אותי בחייה שעד לא מזמן באמת דמו לשלי.

גם בשבוע הבא, אולי אפילו באותו מקום אני אעשה אתזה. אולי עם חברה אחרת, אולי עם החברלה שהגדירה אותי 'מפעם'. אבל זה יקרה. כי הזרות הזו נעימה פחות מהכמיהה הביתה באותו רגע. ולו רק כדי שבעוד שנה, אוכל להרים את הראש ולראות שם עוד כמה חברים.

נ.ב

וגם עושים על האש ביום שישי בבית – עוד דרך לשמור על החייים...