אם לא היום אז מחר

כשתתגבר,

כשתגדל,

כשתפסיק להסתכל רק על שחור ולבן,

כשתחליט אם אתה בחוץ או בפנים,

כשתפנים שאתה לא היחיד,

תשלח איזה מכתב..

אתה יכול עם לב בצד, רק שאדע שהחלטת וזהו הפנמת.

רציתי כל כך לומר לך בפשטות, אבל מה לעשות אין פה מיקוד.

פגועה כל כך מכל מילה, אין לתאר את התחושה.

שנה עברה אולי יותר, לא כל כך קשה להתגבר.

אני המשכתי לעלות, בוא נתכחש לעובדה שכל מה שמצאתי הן הירידות.

שכחתי שאני עיוורת בגללך, מוקסמת מחיבוקך.

למה אי אפשר פשוט לומר? למה אי אפשר שתהיה אותו הדבר? שתבין שתחבק וזהו בלי הלב.

למה האובססיביות?

למה השמירה?

אני לא איזה שר בממשלה.

סי.