שנתיים עברו, שנתיים חלפו.
אותן דמעות בעיניים, אותן נשימות כבדות- עדיין נשארו.
הם נשארו שניים.. רק שעכשיו הם כבר אינם אותם שניים.
הדם כבר אינו עובר בכל תא ותא בגופם,
הרגש כבר אינו ממלא את כאבם.
ורק ההילה המדהימה, המלאכית עדיין עוטפת אותם..
ולא תעזוב, כי בנים כמותם המדינה צריכה לרוב.
כל מה שנותר הוא להתאחד, להתכווץ ולתמוך.
בכל אותם יקירים שסובלים, שמתאבלים.
שאינם זכו לראות את הגיבורים שלהם, שלי, של כולנו חוזרים עם ראש מורם.
ועכשיו- דממה. דממה עצובה וארוכה.
דממה צורמת ומכה.
דממה שתעמיד את כולנו מול הזוועה.