מסתבר שהיא לא כל כך רחוקה..
נו הארץ הזאת מה שמה.. לאיבוד..
לא כל כך נעים לחיות בה.
ארץ לאיבוד מלאה בהיסוסים, בצעדים של עקב אחר אגודל.
ארץ לאיבוד מלאה בלחצים, בימים של שחור ולבן.
ואם חשבת שארץ לאיבוד דווקא נחמדה בגלל הנוף שופע הקרינה, תדע שלא.
שהיקום מאיים לקרוס סביבה, והאנשים לא הכי נחמדים בתוכה..
כל אחד שם דואג לעצמו בלבד, ודואג לצרכים הבסיסיים- דור 3 וחצי או אפילו סתם איזו פלזמה 100 אינצ'.
זה לא ממש נחמד.
ארץ לאיבוד מלאה בעיסוקים, עד שאין זמן אפילו להגיע לשירותים. מתאפקים ומתאפקים עד שהשלפוחית כבר מתפוצצת אז האנשים מתרחקים ודוהרים עם העדר.
וצו האופנה בלי לשים לב בכל יום מתחלף סקיני חוטיני ועוד כמה דברים כמעט ששכחתי כבר איך היום מדברים.
אחריות זו לא מילה גסה, כאשר על כל אחד מוטלת אחת גדולה.
בין אם רוצים ובין אם לא תמיד תמצא את עצמך אחראי למשהו שרק הולך ונעשה גדול.
השביתות שלא מוסיפות דבר, והבגרויות שאליהן אף אחד לא באמת מוכן..
התיקי טיול שרק הולכים ומתעצמים והחניכות שקודחות ועושות חורים גדולים גדולים.
חשבון הקרינה שמאיים לזלול את חשבון הבנק וציונים שמאיימים לא לרדת מהרף.
וכל מה שביקשתי זה ללכת ממש קצת לאיבוד, לארץ אחרת כדי לחפש משמעות.
ומה יצא מכל החיפושים רק עוד אחריות ופחדים.
אז נותר רק לאחל לכל המאושרים שתזכו לחיים שלווים, כי אני את חיי איבדתי מזמן בין אם זה לצופים או בין אם זה לזמן.
וכמה שניסיתי זה לא הולך, לנסות ולהכניס את כל המחוייבויות בקווצ'.
סי.