אם לא היום אז מחר

כשתתגבר,

כשתגדל,

כשתפסיק להסתכל רק על שחור ולבן,

כשתחליט אם אתה בחוץ או בפנים,

כשתפנים שאתה לא היחיד,

תשלח איזה מכתב..

אתה יכול עם לב בצד, רק שאדע שהחלטת וזהו הפנמת.

רציתי כל כך לומר לך בפשטות, אבל מה לעשות אין פה מיקוד.

פגועה כל כך מכל מילה, אין לתאר את התחושה.

שנה עברה אולי יותר, לא כל כך קשה להתגבר.

אני המשכתי לעלות, בוא נתכחש לעובדה שכל מה שמצאתי הן הירידות.

שכחתי שאני עיוורת בגללך, מוקסמת מחיבוקך.

למה אי אפשר פשוט לומר? למה אי אפשר שתהיה אותו הדבר? שתבין שתחבק וזהו בלי הלב.

למה האובססיביות?

למה השמירה?

אני לא איזה שר בממשלה.

סי.

שנה וחצי.

ציפיתי שאחרי הפרידה היא תדעך עם הזמן.

אבל היא רק התעצמה?

הוא לא עוזב אותי.

שנה וחצי עברה כבר, זה מייאש, זה מטריד והכי הרבה זה כואב.

כואב לראות את האהבה הראשונה שלי מתנהגת כמו איזה סמרטוט, ועוד בגללי:/

ומה אני עושה במקרה שהחבר הכי טוב של האהבה הראשונה שלי מתאהב בי ואומר לי את זה?

ומה אני עושה אם האהבה הראשונה שלי מאיימת ותוקפת כל אחד שרק מעיז להתקרב אליי?

מה אני עושה?

לא מצליחה לנתק את הקשר הזה, הוא תמיד חוזר אליי בבומרנג ורק נהיה יותר ויותר אגרסיבי.

בא לי לצרוח, מהכל לשכוח, להתעלם, להתחבא, להתמוטט כבר וזהו.

בא לי שהוא יעלם, בא לי שכולם יעלמו.

בא לי להיות לבד, ללמוד מטעויות לבד, לריב עם עצמי לבד, להתמוטט ולהתחזק לבד.

להתבודד.

אבל רק לקצת. ממש ממש לקצת. לשבוע או אולי שבועיים.

והכי חשוב להעלם לו, לכל החיים עד שהוא יעזוב אותי.

אובססיה? אהבה? או שאולי בכלל שנאה?

סי.

מרגישה כמו גרגר של חול.

נעה בין הערים והארצות של הרגש.

מתוסכלת, בכל יום מחדש.

מאבדת, בני אדם יקרים ששוהים בסביבתי.

קשה לי לראות קשרים נפרמים ונעלמים כמו חול בין אצבעותיי.

שונאת להרגיש לא בטוחה במקום שלי, שונאת להרגיש דחויה.

סערת רגשות מתחוללת בימים האחרונים..

וכל הערים והארצות נראים שונים כל כך, נראים כהים ואפלוליים.

הרגש משתלט, הכאב מתפרץ וכל מה שנותר הוא לחפש אחד שיעזור לשטוף דמעות.

כי החבל שלי כבר ממש ארוך.

סי.