מה שלא יהרוג אותך, יגרום לך לצעוק,

אני וחצי ישרא-בלוג ביחד איתי נדבק בקדחת כתיבה.

הסיפור לידי יצא לא משהו אבל אתם תשפטו.

בכל מקרה, זאת רק תחרות.

הרעש שבשקט:

זה היה ערב שקט ורגוע. השמש כבר מזמן שקעה מעבר לגבעות הירוקות שעיטרו את העיר. השמיים החלו להיצבע בגוונים עדינים של כחול. השקט ששרר היה מרגיע, מלטף ועם זאת רימז על משהו שעתיד לבוא. אף שיח לא נע,  אפילו הברושים הגבוהים לא השמיעו רחש. למרות הקיץ הייתה הרגשה של קור, מין תחושה שגרמה לעוברים ושבים להצטמרר ולהביט בשמי הערב באומללות, כאילו הם אשמים. החנויות האירו את הרחוב בשלטים זוהרים שביום רגיל היו גורמים לקהל עצום של צעירות לרוץ אליהן בחדווה אך החנויות היו ריקות מאדם. הכול בישר על כך שמשהו עומד לקרות, כאילו הכול כבר קבוע מראש אין דרך להניע את הגלגל לאחור.

ישבתי לי באוטובוס המרוקן מאדם מקשיב לשירים הישנים שנשמעו להם ברדיו כמנגינת פרידה. הנהג התעלם ממני כאילו בכוונה בכדי למנוע ממני להנות מהעובדה שהאימון בוטל.האימון בוטל ובדרך כלל הייתי שמח משום שלא אהבתי כדורסל ושמירה על כושר הייתה הסיבה היחידה שלא זרקתי את האמן והכדורסל שלו מגג הבניין,אך לא היום, עוד סימן לכך שדבר מסוים יהיה חייב לקרות, שעננים קודרים עוברים מעלינו. בכל שנייה האוטובוס הריק הביא אליי תחושה מעיקה כאילו פולש מציץ עליי בהיחבא ונעץ בי את עיניו כמתכנן מעשה זדון.

לא יכולתי לסבול עוד וירדתי מן האוטובוס. קפצתי אל המדרכה המלוכלכת מחצץ מיושן תוהה אם הנהג בכלל שם לב שלא נשאר אדם בכדי לארח לו חברה. האוויר הקריר הכה בלחיי ולרגע התחרטתי שירדתי מספר תחנות לפני הזמן ועתה יש צורך בהליכה דרך הרחובות הישנים של העיר.

הרחוב היה שומם, כאילו לעולם לא היו בו אינספור רוכלים מכל הסוגים המוכרים דברי מתיקה. הדוכנים עמדו שוממים ונראו כעומדים ללא שימוש כבר שנים רבות. התחלתי בהליכה, התחושה המוזרה של זרות עוקבת אחריי למרות שכבר ירדתי  מן האוטובוס. הצצתי אל מאחורי גבי אך מלבדי וחתולת רחוב שהתייסרה מכאבים לא היה איש ברחוב. למרות זאת הרגשתי איך זוג עיינים ננעצות בגבי, עיינים רצחניות של איש חסר הבעה או פנים. הכול נראה מוחשי כל כך, סופי ומייסר שלא היה בי אף תחושה חוץ מכאב ורצון לברוח.

כבה האור.נשמעו קולות של אנשים בורחים וגם צרחה רחוקה פילחה את האוויר. הבנתי שצדקתי, שמשהו לא בסדר,  אני לעולם יותר לא אראה אור יום. גם אמי צדקה כשביקשה מני לא ללכת בשעות מאוחרות ללא ליווי הביתה. אמי, שאולי לא אראה שוב. לא יכולתי לזוז, הפחד הקפיא אותי , הדבר האחרון שאראה הוא החושך, הדבר האחרון שאשמע הוא יללותיה של חתולה מיוסרת.

לפתע משהו סנוור את עיני. הרחוב שב לחיים. אנשים החלו להופיע ולדבר בקולות רמים כמו מנסים להגיד שרק נרגעו ותפסו תנומה קצרה. החתולה החלה ללקק את גוריה  החדשים שייללו ברעב. מרחוק נשמעה אזעקת אמבולנס שלקח עימו חולה חדש אל מקום ללא שקט, המלא בתנועה בלתי נפסקת, בית החולים.

שאלתי את עצמי האם קיים הסיכוי שהכול אצלי בראש, שהכול בסדר ועוד כמה דקות אתמתח על הספה הנוחה. בלי אזהרה מוקדמת הכמה בי משהו קר וחד. לרגע הרגשתי איך כל גופי מפרכס מכאב ואז לא הרגשתי עוד.

זה נראה קצר.