אני אוהבת את הריח הזה, של תחילת החורף. זה ריח של גשם שמתקרב ושל אוויר נקי. זה אחד הריחות הכי נעימים בעולם.
כשפתחתי את החלון במוצאי יום כיפור הרחתי את הריח הזה, ואז הבנתי סופית שהחורף הגיע.
יום כיפור גרם לי להעריך דברים. יום שלם בלי אוכל, בלי חשמל-לפי-בקשתך, בלי חברים ובלי העיסוקים של היומיום גרם לי להעריך את הדברים שיש לי בשאר הימים בשנה. יש אנשים שחלק מהדברים האלה אין להם אף פעם.
אני יודעת שזו לא המטרה של יום כיפור, אבל גם זה הישג לא רע.
אותו מבחן שאלוהים עושה לי פשוט גורם לי להרגיש רע. זה.. סיפור כזה, שגורם לי להרגיש רע. אני לא יכולה לפרט פה, אבל לפרוק תמיד אפשר. זה פשוט... אם המציאות הייתה טיפה אחרת הכל היה כל כך פשוט. פשוט וכיפי וכמעט מושלם.
אני פשוט צריכה לגמור את כל זה.
איזה פוסט עמוק (כן, יחסית לפוסטים שלי-זה עמוק), זה לא מתאים לי. כנראה יום כיפור השרה עליי מן אווירה עמוקה שכזו.
אז חידה מטופשת לאיזון האווירה:
מיהו בובי ווטסון?
בין הפותרים נכונה תוגרל ערכת צונאמי יד שנייה במצב טוב (נעה כבר תבין P=)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
