בכל יום רביעי אני מתעוררת לעוד יום רגיל ושגרתי. לא שמחה במיוחד, לא מדוכאת במיוחד.
ואז אני מגיעה לדרמה.
כל שבוע מחדש אני נזכרת כמה אני אוהבת את זה, כמה זה מעניין אותי, כמה אני נמשכת לזה. אני פשוט נהנית מכל רגע של השיעורים.
חבל שאין את זה כל יום.
לעזאזל, היום שמענו את דבי מדברת בטלפון ספרדית (די עילגת, יש לציין) =|
נכון נכון. 2 הורים שאוהבים אחד את השני ומקסימים אחד לשני, 4 ילדים- 2 בנים ו2 בנות, בית עם גינה וגולדן רטריבר בחצר. נשמע נהדר, נכון?
אני כבר לא כל כך מדברת בבית, בזמן כזה שההורים בבית, והאחים וכולם. פשוט אין לי צורך לדבר. זה ישנה למישהו בכלל? מישהו ישים לב? אני די בטוחה שלא.
נמאס לי מהם, ונראה לי שגם להם ממני.
היא לא חייבת לאהוב אותי. אי אפשר לכפות עליה לאהוב אותי, למרות שזה אמור להיות היצר הביולוגי שלה. למרות זאת, אני אודה לה אם היא תחליט להיות קצת נחמדה אליי, להראות טיפת אכפתיות ולא להיות אליי רעה כל הזמן ולתת לי הרגשה שגם אם אני אמות זה לא יפריע לאף אחד.
(נא לחסוך ממני תגובות של "אבל יעל את יודעת שזה לא נכון! זו רק הרגשה! הם אוהבים אותך ובלה בלה בלה..." כמו שאתם רואים- את השטויות האלה אני כבר מכירה בעצמי. אני לא מזלזלת חלילה בתגובות, אני פשוט לא במצב רוח לתגובות מוכרות ולא נכונות בבסיסן.)
ממחר עד יום ראשון באילת. אני חייבת להשיג איזה ספר- אני מכורה.
ביום שלישי רואים "המלט" D=
כן, למרות הכל- אני בעננים כשאני חושבת על השיעורי דרמה ועל תאטרון.
ביי לכולם ^^
בבלוג זה
בכל הבלוגים
