אני חושבת שהבנתי מה הבעיה שלי- אין לי ביטחון עצמי.
עד לא מזמן חשבתי שיש לי ביטחון עצמי גבוה מידי. ראיתי את עצמי כקולנית, כמושכת תשומת לב מיותרת, כמי שמתלבשת מוגזם, כמי שבולטת מידי. לכן ניסיתי כל הזמן לשתוק יותר, להתלבש כמה שיותר בנאלי ולבלוט כמה שפחות. בגלל המחסור בביטחון עצמי אני גם תמיד מעמידה את עצמי במקום אחרון כשאני בחברה של אנשים. תמיד כשאני עם אנשים אני בטוחה שהם יותר טובים ממני בהכל, ושאני צריכה "לדעת את מקומי" ולהתנהג כמי ששווה פחות. אני חושבת שזה גם הוביל להתנהגות שלי שאני מעדיפה להגדיר כ"ילדותית"- להגדיר אנשים מראש כיותר גדולים, כיותר בוגרים ממני.
בזמן האחרון פשוט התחלתי לשים לב שנהייתי ממש שתקנית לעומת פעם (אולי חלק מכם מגחכים עכשיו וחושבים שאני טיפשית, אבל לא אכפת לי), שאני מחייכת הרבה פחות, שאני ממש משתדלת כל הזמן שלא לבלוט, כי אם אני אבלוט אני כנראה אעשה טעות-ואז היא תבלוט הרבה יותר. כל זאת בזמן שאני חושבת שאני יותר מידי בולטת, ושאני צריכה להוריד פרופיל.
למה בעצם?
אני לא חושבת שאני מכוערת נורא
גם לא שאני נורא טיפשה (בד"כ)
גם לא שאני בנאדם רע
גם לא שאני נטולת כל כשרון
ולפעמים אפילו לא שאני מעצבנת
אז למה אין לי ביטחון עצמי?
עכשיו השאלה האמיתית היא-
איך אני מתקנת את עצמי?
אני כנראה אעלה גם על זה בסוף.
למה לשלם לפסיכולוג? הרי ככל שאני נוברת בעצמי יותר אני מגיעה בעצמי לעוד תובנות.
כמו שבטח הבנתם, זה אחד הפוסטים שאתם ממש לא חייבים להגיב עליו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
