סאטירה בדיו כחול

כאילו הכל זורם סביבי בקצב מסוים כזה שקשה לעצור. אבל היום כשפתחתי את העיניים והסתכלתי מהחלון, נעתקה נשמתי מהיופי השונה כל כך מהמדבר שמקיף אותי בדרך כלל.

הדיונות והשטח המישורי והאינסופי השתנו להרים ,עמקים ועצים. בתים קטנים קפצו כמו פטריות פה ושם בתוך המיוערות הקטנות.

יכולתי ל ר א ו ת את צלילותו של האויר.

בכל פעם שעברנו בשריקה ליד עץ שהיה קרוב יחסית, הרגשתי את הריח שלו למרות שראיתי רק מריחה של ירוק וחום .

הכביש הנדוש כביכול שמיליונים נסעו בו , כמוהם גם אני ולא פעם אחת- פתאום נראה קסום בעיני-

כל הקימורים, הפניות, הירדיות והעליות בשילוב עם המהירות המטורפת בה נסע הנהג גרמה לי להרגיש כאילו אני על רכבת בהולנד.

אחרי העלייה האחרונה העיר התנוססה מעליי ומשהו בתוכי עצר אל מול כל היופי הזה.

יש בי הערכה רבה כל כך לטבע כאן. לחמצן, לאבני הבניין, לכמות הבלתי מבוטלת של האנשים, למדרכות המלוכלכות אפילו.

אני פשוט אוהבת את המקום הזה.

אף פעם לא הרגשתי דחף להתחבר לאדמה.

עכשיו בא לי צאת לואדי, לשים את ראשי על האבן ולשמוע את הרוח, העצים מלחששים,שפני סלע והרעש הנוהם של העיר כשהיא חיה.

אני אוהבת אותה.

היא הבית.

סאלי