זה מפתיע שאני חוזרת לכאן תמיד כמפלט אחרון.כשאין לי עם מי לדבר.
הארוס בסדר. באמת שכן. אבל חברים זה משהו בסיסי שאני מרגישה שכרגע אין לי . אם הן היו שומעות את זה הן היו כל כך כועסות. שיכעסו. עובדות זה עובדות.
בכנות חוץ ממנו אני לא מרגישה שיש מישהו שמבין אותי שיכול לדבר איתי. זה מכביד על היחיסים בינינו קצת. זה כאילו כל הנטל עליו פתאום. אני ממש לא רוצה שזה יהיה ככה.
לא רוצה להיות נטל.
נהייתי קצת חולה מהעומס, חוסר השינה.
זה מובן מאליו- זה היה חייב להגיע, רק חבל שזה בא לפני החורף- זה רק אומר שאני אחלה שוב .
אני כבר אדישה להכל. אז מקסימום אני לא אדבר איתן. שבוע, שבועיים , שלושה. גם כשאני בבית.
"את לא משתדלת מספיק"
"את לא עושה מספיק בשביל החברות בינינו"
"יש תחושה שלנו איכפת ולך לא"
אם חברה שלי הייתה טובעת בעבודה עד כדי בכי, עד כדי כך שהיא לא מדברת עם המשפחה שלה,הייתי דואגת לה. ומתקשרת אליה למרות שהיא לא מתקשרת אלי... ולא מתחילה להתחשבן מי לא התקשרה למי ולמה ועד כמה זה לא הוגן. גיל 14 בראבק.
נמאס לי מהמחזוריות של כל זה. פעם זה היה שיחה של פעם בשלושה חודשים עכשיו זה נהייה חצי שנה בערך כי אין לנו זמן... שיחת חבר המושבעים נגד Sally. יש למואשמת מה להגיד להגנתה? לא? יופי. המואשמת נמצאה אשמה בכל העבירות המיוחסות לה. מזל טוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
...Sally...
