ניסיתי לחשוב מה לכתוב הפעם. בע.

השבוע לא התחיל בצורה כל כך כייפית,דיי התאכזבתי מעצמי מהמבחן שהיה בתנ"ך. הייתה לי הרגשה כל כך טובה לגביו,אבל שוב.. רק כישלון אני רואה בעיניים. וזה נמאס.

המורה הסבירה לי במה טעיתי,אמרה שעניתי על השאלה לא מהפרק שהיא ביקשה ובלבלתי הרבה דברים. מה שכן, היא אמרה שביום רביעי אני אבוא אלייה והיא תתן לי שאלה חדשה שאני יענה עלייה

ואת הנקודות על השאלה היא תצרף למבחן. ככה שיש סיכוי שהציון יגבהה.

אבל זה לא הכי חשוב. באמת שלא. הקטע הוא,שאני מרגישה שאני איכשהו עושה דברים "לחינם".

אני לומדת למבחנים שבוע מראש. ושבוע זה שבעה ימים,משמע הרבה.

אני קוראת,משננת,חוזרת,מנסה לזכור כמה שיותר. אני מגיעה למבחן.. אני מנסה להבין ולהוציא את החומר כמה שיותר נכון,כמה שיותר טוב,והכי חשוב בשאלות הנכונות.

ואז,כשמחזירים את המבחן,אני רואה איזה ציון שנע בין 60 ל 70 וזה מעצבן. שעשיתי את כל זה לחינם.

אוף. אני מסוגלת להשתגע מדבר כזה.

כשקיבלתי את המבחן בתנ"ך ביום ראשון וראיתי את ה-61 שרשום שם לא יכולתי להחזיק את עצמי.

אולי זה נשמע טיפשי להיות עצובה בגלל מבחן,אבל זה לא ככה. זה הכל התפרץ. מה שהחזקתי בתוך עצמי במשך יותר מחצי שנה. החצי כישלון הזה.

גם אני רוצה כשהמורה מחלקת את המבחנים לשמוע אומרת "וואו כל הכבוד,קיבלת את הציון הכי גבוה בכיתה" נראה לי שזה לא קרה לי מעולם. אף פעם לא שמעתי מורה מוציאה מהפה שלה משפט כזה שמכוון אליי. גם אני רוצה להיות טובה,ואני משתדלת מאוד. אבל זה לא הכי הולך.

אז באותו יום כשקיבלנו את המבחנים בתנ"ך מצאתי את עצמי בתוך השירותים יושבת בצד ובוכה. כי כבר היה לי קשה ולא יכולתי. המורה לאנגלית אח"כ לקחה אותי הצידה ודיברה איתי.

היא שאלה אותי מה קרה,והסברתי לה פחות או יותר. היא שאלה אותי אם זה תמיד היה ככה מהחטיבה או משהו. ואמרתי לה שלא – שפשוט מאז שאני בתיכון אני מרגישה במעין ירידה לא ירידה.

לפעמיים אני מקבלת ציונים באמת נחמדים. אבל לפעמיים פחות.

היא שאלה אותי למה אני לא ניגשת ליועצת. לא ידעתי מה לענות לה,כי אני יודעת שבתוך תוכי אני לא רוצה את זה. אני לא יודעת למה,פשוט אני לא רוצה לדבר עם יועצת.

חשבתי לספר להורים על מה שמציק לי,אבל אני כבר מעכשיו יודעת את התשובה.

"את לא לומדת מספיק טוב" "אולי השיטה שלך לא נכונה"

אולי הם באמת צודקים, אולי משהו דפוק בי. כן,זאת אני הטיפשה שלעבור מבחן נורמלי עם ציון מעל 80 קשה לי.

אני צריכה לעבוד על משהו בתוך עצמי. בזה אני בטוחה.

מה שכן,עזרה אני לא צריכה. אני לא צריכה שהמורה לאנגלית תצא אחרי ותגיד לי "את צריכה ללכת ליועצת" אני יודעת שהיא שונאת אותי מספיק. היא לא צריכה לשחק אותה מתעניינית.

מה שבאמת מדאיג זה לא השנה הנוכחית. לא המבחנים שיש עכשיו.

אלא הבגרויות בסוף השנה.

ושנה הבאה.

הבטחתי שאני יהיה חזקה,הבטחתי שאני אקיים. זה באמת קשה אני מודה. אבל אני חייבת להצליח.

זה העתיד שלי והחיים שלי. אולי זה קצת רחוק וטיפשי לדבר על זה עכשיו.

אבל עמוק בפנים,איפשהו זה באמת מדאיג.

בסוף,אני בטוחה שיהיה יותר טוב.

ויהיה בסדר.או סוג של בסדר.

יומטוב.