גם היא, לא אומרת כלום.

שומרת בתוך עצמה דברים כל כך גדולים,ענקיים,עצומים.

סוחבת על הכתפיים שלה סיפורים שלא שייכים לה בכלל,אבל בכל זאת מאחסנת אותם בתוך תוכה,עמוק.

אסור להוציא אותם החוצה. אסור.

אבל בכל זאת איכשהו שורדת.

נכנסת אל תוך חדרה החשוך,מדליקה נררות וקטורת. את קטורת הוניל שהיא אוהבת,מעוררת את החושים,אבל בכל זאת היא לא תאמר כלום. מתכנסת בתוך עצמה כמו כדור ולא רוצה להרפות לעולם.

אני לא יהיה זאת שתהרוס,אני לא יהיה זאת שתכתים,אמרה.

פשוט שותקת. עד כמה שאפשר.

צורחת,אבל חלש חלש.

צועקת,משתגעת,קוראת לכם,אבל אתם לא תשמעו אותה.

סוד כזה שתמיד תצטרך להשאיר בתוכה.

כנראה לעולם.