אני לא מצליחה להבין מה קורה לי. משהו מוזר עוטף אותי. כל יום בערך,נכנס בי מעין גוק כזה שלא ממש רוצה לצאת. הוא מכניס בי דיכאון ענקי. אני רוצה מישהו,אני רוצה מישהו לאהוב. למה? למה אני לא זכיתי לאהוב? תמיד דברים נגמרים כל כך מהר. אני כבר לא יכולה לסבול את זה. איפה אפשר למצוא את האחד הזה לעזאזל? אני בחיפושים אחריו כל כך הרבה זמן. ורק שריטות ופציעות יש לי.                                                                                                                               

אני מרגישה בתוך תוכי עמוק,שאני יכולה לנצל את החיים האלה הרבה יותר טוב. ואני לא מצליחה לעשות את זה. פשוט לא. קשה לי,מציק לי,כבד לי,כואב לי,הכל פשוט ביחד מוחץ אותי והופך אותי לבנאדם הכי קטן בעולם. כל אדם שאני מסתכלת עליו נראה לי כל כך ענק. כל כך גדול. כל כך בעל עוצמה. ואני? הקטנטנה שעומדת מול עיניו ואפילו עליהן אני כבר לא יכולה להסתכל.

אני רוצה לכתוב ולא להפסיק. אני רוצה לאכול דפים,להכתים אותם ולא להרפות לעולם. נולדתי לכתוב,כן. רק לכתוב. זה הדבר היחיד שעוזר לי לפרוק ולצרוח הכי בשקט בעולם. אני מחזיקה בשיער שלי ואני רוצה לטלוש אותו. שערה אחר שערה. אני פשוט לא יכולה. הדמעות זולגות להן,נהיה כאן נהר של ממש.

והמוזיקה ברקע,משיר עצוב,לעוד אחד,משיר ישן,לעוד אחד. משיר שהקדישו לי ואני בוכה יחד איתו.

מתי אני אוכל להרגיש באמת? אני שואלת את עצמי.

בפנים,קרוב ללב אני מניחה, מתקיימת המלחמה הגדולה ביותר. ביני לבין עצמי. ביני לבין הרגש שלי. ביני לבין עוד אלפי אנשים. וקשה לי לנצח אותם.

ואני כבר משתגעת,ולא יודעת איך להתמודד. דברים מעיקים עליי לא נותנים לי מנוח מנקרים לי בראש כמו איזה ציפור שמנקרת בעץ.

ואני מתחננת וצועקת לשמיים הקודרים האלה,שיעזרו לי. שיצילו אותי. אבל הם לא שומעים.

כי אני צועקת בלחש,בלי אף צליל. פוחדת.

מי כבר יכול לעזור ליצור קטנטן כמוני? חסר כוח,חסר כלום. לפעמים אני תוהה מה הייתם עושים לו לא הייתי כאן,מעניין איך הייתם מתמודדים. מחשבה מפחידה אבל היא בהחלט מטרידה.

אני רוצה לדעת מהו האושר האלוהי הזה שכולם מדברים עליו ללא סוף,מה הוא כבר נותן להם ומדוע רק אליי הוא עדיין לא הצליח להגיע. כנראה שמשהו דפוק בי,רק בי. גם אני רוצה לרוץ אליכם שמשהו לא תקין לספר ולא להפסיק. לפעמים נמאס לי לשמוע את הסיפורים שלכם,תתפלאו. גם אני בן אדם אחרי הכל,קצת מפתיע. יש לי ידיים ורגליים ועיניים ובתוכי זורם לו נוזל סמיך ואדמדם.

גם אני כמוכם. כואבת,שמחה לפעמים,שונאת. מה לא. אבל למה אתם לא פה כשאני צריכה? למה?

למה אני צריכה לשתף את הדפים הלבנים האלה שאותיות שחורות ומכוערות שמרכיבות מילים רציניות כאלה של מוות,של חוסר אונים,של חוסר אהבה צריכות להכתים את הדף הזה,הלבן הזה,המסכן הזה.

כנראה שלמרות הכל נשברתי,ואני לא ממש מצליחה לאסוף את הרסיסים, ככה שאני עדיין פצועה וחסרים בי דברים. אולי גם הלב נעלם באמצע הדרך או שהוא פשוט נהיה קטן יותר ובשלב מסויים הוא יפסיק לעבוד. הבטחתי לעצמי שאני "אשתקם" מהתקופה הרעה הזאת שנתפסה בי,הבטחתי לכולם. אבל לא ידעתי שזה כל כך קשה. נשארו בי כל מיני כתמים שאני לא מצליחה לטלוש.

ועדיין אותם רסיסים שחסרים בתוכי.

אם הייתה ניתנת לי אפשרות לבחור מה באמת להיות,הייתי רוצה להיות ציפור חופשייה.

אני רוצה לעוף ולעוף ולעוף ממקום אחד לאחר וככה הלאה, כל חיי.

אני רוצה להסתכל עלייכם מלמעלה לא להתמודד איתכם פנים מול פנים,אני רוצה לא להבין דברים אני רוצה להיות חלולה מבלי אפשרות לדבר או לבכות פשוט שיהיו לי כנפיים. זו בקשה כל כך קטנה.

נראה כאילו העולם הזה יהיה הרבה יותר מעניין מלמעלה לצד העננים. הרי כבר לא נותר בי כוח להתמודד עם דברים אז רוב הפעמים אני פשוט משליכה אותם הצידה,ללא כל עניין וללא כל מאמץ לנסות לפתור אותם. זה שאני נעדרת הרבה מהבית לא מעיד על כך שאני אדם עסוק או שמא יש לי אלפי חברים זה כי לא טוב לי כאן,זה כי בחוץ הרוח נושבת לי בפנים ומלטפת אותי מה שאתם לא עושים,היא עושה זאת כל כך בעדינות. אני פשוט נעמדת כמו איזו משוגעת באמצע הרחוב ומסיטה את ידי לצדדים אולי מישהו שם למעלה ישמע אותי ויתן לי את הכנפיים שאני כל כך רוצה לקבל,אולי פתאום אני אוכל באמת לעוף יחד עם הרוח לאן שרק אפשר. לטרוף את העולם,להחזיק אותו לעשות הכל.

ואני שואלת את עצמי שאלה פשוטה שמורכבת ממספר מילים מאוד פשוטות והיא גם לא קשה להבנה אבל התשובה לה מאוד קשה. אולי יקח אפילו אלפי שנים להבין מהי התשובה.

למה אני לא מאושרת?

ואז אתם מגיעים ומתחילים לנאום לי שאני לא בסדר ושאני צריכה להתמיד ושהדרך לא נכונה,ושלא העולם דפוק אלא שאני דפוקה.אולי אתם צודקים אבל זה לא ככה. אני כבר מזמן לא תמימה ובטח שלא מקבלת דברים כל כך בקלות.כנראה שהגעתי לכאן רק כדי להבהיר עובדות,ולהסיק מסקנות.

אולי לא מגיע לי להיות מאושרת ובגלל זה הכל ככה?

כאן בעצם אני מעדיפה לקטוע את כל מה שהתחיל. כאן בעצם אני שמה קץ למילים ולמחשבות,כאן בעצם אני חותכת את חיי ואת עצמי יחד. כאן וברגע זה אני ממש רוצה למות.

ואני יעשה את זה היום סוף סוף. המילים הללו נועדו לכם,כדי שתבינו מהן מחשבותיי האמיתיות כדי שאחרי הכל לא תגידו שאני אדם שלא יודע להביע את דעתו.

כדי שתדעו מה באמת גרם לי למות ושאני לא בורחת מאחריות או כל דבר אחר.

אולי אני עושה זאת כי המילים פשוט הסתיימו.

אהבתי אתכם,באמת. אבל כנראה לא שמתם לב לזה.