אני לא מצליחה להבין את הראש שלך.

נמאס לי מזה, נמאס לי מהמצב הזה.

תמיד אתה מעיר לי הערות שלא במקום, דברים פוגעים, דברים שחודרים עד אליי ולא יוצאים,אלא נשארים וחוזרים על עצמם בשקט.

לא פעם חשבתי מה לא טוב אצלי? מה גורם לך לא להתגאות בי? מה גורם לי בכלל לכתוב את זה ולבכות,לבכות על זה שאתה לא מרוצה ממה שאני.

המילים שאתה יורה לכיוון שלי,עושות בי חורים ענקיים חסרי תחושה,חסרי הבנה ומלאי כאב.

לא פעם ישבתי על אותו כיסא באותה מטרה,

להבין.

אך ללא הצלחה.

אתה לא מבין כמה זה פוגע בי,

כמה פוגעות בי הביקורות שאתה מעביר עליי.

למה עד שסוף סוף סידרתי הכל אתה בא להרוס?

למה עד שאני מצליחה לחייך ימים שלמים אתה גורם לי להיות עצובה?

למה אבא?

למה?

ולחשוב על זה שאני צריכה לבלות איתך עכשיו שבוע שלם.

אני שונאת תוויות,אני שונאת ביקורות.

קשה לקבל אותי ככה?

כמו שאני.

טוב לי ככה. טוב לי מאוד אפילו.

אוח. כמה שנמאס לי מהמצב המזויין הזה.