רועדת כולי. מחסירה פעימה. פוחדת. מקווצת עצמי לכדור עגלגל. אני כל כך מפחדת מהיום הזה,היום ה-כל כך גדול הזה. הרגשתי את השינוי נכנס לתוכי בדרך מוקסמת למדי,חוויתי שלב אחר שלב בהתפתחות שלו בתוכי. מילדה קטנטנה חסרת כל לאדם בוגר,רציני,מבין,כבר לא חושש. או שמא קצת.

מצד אחד אני מרגישה אובדן. אני מרגישה שאני לא רוצה שזה יחלוף בצורה מהירה שכזאת. האדם בתוכי גדל למימדי ענק. כבר לא אותה ילדה קטנה שרצה לה כדי לקבל חיבוק מאמא ואבא, ולו הקטן ביותר. לפעמיים ישנה באמת התחושה "להישאר צעיר לנצח" להיות הילדה של אמא ואבא כי רק הם ידעו לשמור כל כך טוב. אבל עכשיו אני כבר לא, נכנסתי לדמות של דיירת לא מוכרת בדירה משפחתית חולקת איתם הכל,חוץ מהחיים שלי. הם שמורים בסוד ולא יוצאים מבעד לדלת הלבנה שמעטרת את כניסת חדרי. לא כי הם לא רוצים לצאת החוצה אלא,כי אני לא רוצה לתת להם לצאת. הם סתם יסתבכו שם בחוץ,אני יודעת.

הצד האחר שמנקר לי בראש הוא לגדול כמה שיותר,להתעצם,להיות בעלת כוח ולעוף. לפרוס כנפיים מצד אל צד לקחת נשימה עמוקה וללכת,פשוט ללכת.

מחר זה יום ההולדת שלי. מחר זה יום נוסף בחיים שלי שאולי יראה קצת אחרת.

[26/07/2005]

מה זה אומר עליי לעזאזל?