נכתב בתאריך : 5/7/05

"כבר מספר ימים אני מנסה לפרוק את כל העול שיושב בתוכי ומתמקם שם. המילים כל כך רוצות לצאת אל אוויר העולם אבל כאילו לא אפשרתי להן. לא הרגשתי מוכנה לקרב הזה,ביני לבין המקלדת והמחשב. קצת קשה לנסות לגרום לדף הלבן להבין את כל מה שעובר עליי,את כל הרוגז,הפחדים,הכאב. אני בקושי מבינה את עצמי. אז הוא?

קצת לא ברור,ולא מובן. אבל היה בי הצורך לתפוס את עצמי בשקט שאני מצפה לו בכיליון עיניים באיזשהו לילה קריר (מה שלא קרה הרבה מאוד זמן) שהרעש היחיד שיהיה באוזניי הוא המקלדת והשעון שמתקתק ומפעם לפעם מודיע לי שהשעה נהייתה מאוחרת.

לחפש את האותיות שמתאימות לי,ויתנו לי את ההרגשה שהצלחתי.

וזה לא קרה. ישבתי כאן לילה אחר לילה ודבר לא התרחש. הדפים נותרו לבנים,חיוורים,חסרי משמעות,חסרי רגש,פשוט כלום. כמעט כמוני.

ובפנים עמוק ישנה תחושה שאני ממש רוצה לטפס על איזה הר גבוה להתאחד עם הטבע ולהיתקע שם מספר ימים. לדעת מהי בדידות אמיתית. לדעת מהו השקט.לדעת מי אני עמוק בפנים כי בזמן האחרון שכחתי."

[*לטפס. גבוה ככל האפשר. ופשוט להיתקע שם.*]

                                                                                        ~

אני ממש לא יודעת. זה נכתב לפני קצת יותר מחודש. אי אפשר להגיד ששום דבר לא השתנה,

אני מרגישה קצת יותר טוב מאז.

אבל תמיד יש את השאלות האלו שהתשובה להן מאחרת להגיע.

אני אתן לזמן לעשות את שלו, ולתקן את הטעויות שאף פעם לא מצאתי להן דרך אפשרית.

אני אצליח,

בטוח.