אני מתיישבת כאן, על אותו מושב כל כך לא נוח בתקווה שאולי הפעם יצא משהו באמת אמיתי,ושסוף סוף אני ארוקן את עצמי.

לחזור אל המקום הקבוע בידיעה ששם יהיה הכי טוב, לחזור כי אני מוכרחה ושום דבר מעבר לזה.

להיכנס פנימה אל אותה חשכה,שגורמת לי למשש דברים ולשאול את עצמי אלף פעם אם הם באמת אמיתיים. בתוך כל הבלאגן לגשש אל תוך המסדרון הארוך ולעבור דרך הקירות הלבנבנים המובילים עד שם. לגעת בדלת הלבנה, המתמזגת גם היא עם הקירות.

כשאני נכנסת פנימה אל תוך החור הצר אני יודעת מה באמת טוב לי. אני לא מהססת לרגע ולוקחת נשימה עמוקה. אני מרגישה את האוויר עובר דרך האף ומשתרך לו משם הלאה.

ממולי השולחן הקטן והלבן, היחיד שמקבל ליטוף אמיתי. מכניסה למערכת דיסק ישן נושן שהרבה זמן לא ניגן, ואני כמו תמיד מתמסרת עד כמה שאפשר למוזיקה.

מדליקה מספר נרות וקטורת וניל כדי לגרום גם לאווירה להריח אחרת, ויושבת על המיטה.

אני מפליגה עם המחשבות למקומות בלתי מובנים שהדרך דרכם חזרה מאוד קשה.

אני לא רוצה שיגרה. אני שונאת שיגרה. אני רוצה חופש, אוויר צלול, ים ומוזיקה. הרבה מוזיקה.

אבל אני מודעת לזה שאני חייבת להתחיל להתרגל לעניין שהכל חייב להיות אחרת, לבנתיים לפחות.

ואת הימים האחרונים שנשארו לי, אני מקווה לנצל עד הטיפה האחרונה.

ועד אז

לנסות להתמכר,

מים,שׂאוּ  אותי / תומס מורן.

[אני מרגישה הקלה]