התחלתי ללמוד פסיכולוגיה לא מזמן, והנושא העיקרי שאנחנו מדברים עליו הוא "לחץ". כל מיני תגובות ללחצים, התמודדות וכל מה שזה כלול בתוכו.

היום המורה הזכירה דוגמא מסויימת שאם אני באמת מסתכלת אחורה אני יכולה להגיד שהייתה חלק דיי משמעותי בחיים שלי.

לחץ מחוסר מעש. לחץ מחוסר יציאה מהבית,לחץ מהעבודה שברגעים מסוימיים הגדרתי את עצמי כ - כלום.

כשחשבתי על זה, אז בתחילת החופש הייתי צריכה לעכל את העובדה ש"וואלה עוד שנה עברה" וזה תקע אותי באיזשהו מקום. גרם לי להשתקע מול המסך הזה, ולחפש לכל מיני דברים פירושים מוזרים.

היום יצא לי לפשפש כאן בכמה דפים, וזה מה שמצאתי.

את הלחץ הזה שהיום אני כל כך בורחת ממנו.

"אני רוצה שכל חיי יהיו צוננים,מרגשים,נעימים.שגם אני יהנה מאותם רגעים בלתי נשכחים. אך הם מאחרים להגיע.

אני מוצאת הנאה מרובה לשבת בתוך חדר חנוק,עם מלא בלאגן בצדדים. נעליים בכל מקום, ארון פתוחכאשר נוזלים ממנו כל מיני בגדים,חזיות ותחתונים. כל הספרים מפוזרים על הרצפה בצורה קצת לא ברורה. אבל העיקר הוא - השולחן הקטנטן שעליו מונחת המערכת האהובה, והצללים שבוקעים ממנה ללא הפסקה. מזה אני נהנת. מהרוגע שעוטף אותי בתוך בלאגן שלם. הבלאגן הזה שעוטף אותי ואת החיים שלי, אותו בלאגן שכבר שנים אני מנסה לצאת ממנו אך ללא הצלחה."

כשחושבים על זה,

משהו השתנה מאז. אולי עזרתי לעצמי. אולי מצאתי דרכים מסוימות.

אולי התבגרתי במעט זמן הזה שעבר?