השנה שלי התחילה הכי גרוע בעולם.

פשוט גרוע, אין מילה טובה יותר לתאר את זה.

הכל דופק לי בתוך הראש ואני לא מצליחה לצאת מזה.

אני לא מבינה למה בכלל עשיתי את זה לעצמי, למה לעזאזל.

הכל פתאום נהרס לי מול העיניים ומה שנשאר זה להאשים את עצמי בהכל. אני היחידה שאשמה.

וזה כבר לא אבא שלא מסכים כל מיני דברים מטופשים, וזה לא 'החברות' שחשבתי שיש לי

זאת אני. הכל אני.

כי אני פשוט דפוקה. כי אני פשוט נותנת להכל לעבור לידי ככה, בלי סיבה.

זו פשוט אני.

הכל לחוץ לי ואין לי זמן לכלום למרות העובדה שאני מתבטלת.

אין לי כוח ללמוד למבחן הזה בספרות 'להקיא' חומר בכמויות ואח"כ לקבל 70. לא רוצה פשוט לא רוצה.

אני יודעת שזה מה שיקרה בסוף זה כזה ברור, עוד מבחן ועוד מבחן מה יהיה בבגרות?

למה אני שונה מכולם? למה לי לא הולך?

לעזאזל עם העולם הזה. לעזאזל עם הכל.

אני צריכה חופש, חופש אמיתי.

כבר נמאס לי לבכות, נמאס לי שכל הזמן יורד דם, נמאס לי להוציא אוויר לחינם. נמאס לי.

הוא לא מבין, היא לא מבינה, אתם לא מבינים

אז מי כן? מי?

הכל מתפורר ועף ואני לא אצליח לעולם לחבר את הכל.

אני כבר לא בטוחה בקשר לכלום ואני מפחדת להרוס הרבה יותר, לפגוע, לנפץ.

אני מרגישה שמשהו בתוכי משתנה, אני כבר לא יודעת מה. אבל זה נראה לי רע.

אתמול, כשנעמדתי צפופה שם בין כל האנשים הרגשתי הכי לא שייכת. כי אני לא. כי הכל הצגה אחת גדולה.

אם זה ככה,

אני פשוט הולכת כי אין לי מה לחפש פה, כי באמת הכל נגמר. (וכנראה אף פעם לא התחיל.)

אין אחד שמבין אותי, לא קיים.

עוד פעם לבכות,עוד פעם לרחם על עצמי,עוד פעם לצעוק שם באמבטיה עם המים - הכל חוזר על עצמו כמו באיזה סרט גרוע.

רק שאני לא יאבד את עצמי בכל השטויות האלה, בבקשה לא.