הרחוב הארוך פתאום נהיה שלי, רק שלי.

עם המוזיקה באוזניים

ושום דבר מעבר לזה.

השפתיים זזות למשמע כל תו שנכנס אי שם דרך האוזניים

ויוצא דרכי, ונעלם באוויר הקר.

אני מסתכלת אל האופק הבלתי נראה,

ומדמיינת את עצמי כאילו עפה.

והצלילים מתעצמים מרגע לרגע, וכאילו כולם שרים יחד איתי את השיר

פתאום הכל נשכח

ורק אני ואותו צליל ביחד, מתאחדים

והחיוך עולה על העצב שטבע בתוכי אי שם.