אלפי אנשים עומדים צמודים אחד לשני

צמודים בצורה משונה, אבל ההוא שם למעלה מאחד את כולנו

עומדים, הפרצופים כלפי מעלה,

רק שיוציא עוד תו מהפה שלו.

עמדתי שם, צפופה בין שמחה לכאב

ומה שמפריד בינהם הוא בן אדם אחד בודד

הדמעה זולגת, אבל איתה משתלב מן חיוך קסום כזה שאין הרבה מילים להסביר אותו

ויש את אותם רגעים שעצמתי עיניים

ודמיינתי את עצמי לבד (גם בלי ההוא) מקבלת את המילים של ההוא מלמעלה באהבה ענקית

כאילו הוא יורה כלפיי מילים מילים וכל שנותר לי הוא לאחוז בהן

דמיינתי את עצמי שם לבד, צועקת לו רק שישמע

והיד שלי מושטת כלפיו

נוגעת לא נוגעת

וכל כך אהבתי את הפתיחות שלו, את המילים שלו שמפרידות בין צליל לצליל

זה היה מדהים,

זה היה הרבה יותר ממדהים.