אני לא באמת יודעת עד כמה החופש הזה עושה לי טוב. עד כמה אני מצליחה להבין דברים, או בדיוק ההפך, לא להבין בכלל.

עד כמה אני מקריבה את עצמי ועד כמה אני נותנת באמת, עם רצון.

אז רוב הזמן באמת טוב כי המחשבה שיש חופש כל כך תורמת לאווירה, לדעת שאין מישהו שיושב לי על הראש וכל שנייה מעיר אותי מהחלומות שלי (בזמן האחרון זה קורה הרבה)

לדעת שלכמה ימים בודדים יש אווירה אחרת.

ובפנים עמוק, בא לי לבכות ולצרוח שבדיוק עוד שבוע הכל הולך להתנפץ לי בפרצוף. ואני כל כך יודעת עד כמה זה יכאב. עד כמה נתתי לדברים "לנוח" בצד בלי לבדוק מה שלומם.

אני לא יודעת עד כמה אני באמת בסדר ועד כמה אני מקדישה זמן לדברים החשובים, עד כמה אני צריכה.

אחרי החופש הזה הולכים להשתנות כמה דברים אני לא יודעת אם לטובה או לרעה, אבל שינויים יהיו.

***

נמאס לי להגיד עד כמה אני קשורה ועד כמה אני פוחדת להתנתק. עד כמה אני רוצה אבל פוחדת להגיד.

עד כמה קורים דברים מסביבי ואני לא ערה אליהם.

זה לא ישנה כמה אני אכתוב, כמה אני ינסה להסביר, כמה אני לא ירצה או שבכלל לא יהיה לי מה,

שום דבר לא ברור. ואני מודה, אפילו אני לא מבינה את עצמי בימים האחרונים. אבל איכשהו אני כנראה מתמודדת עם זה. ולבד. אם הייתי זקוקה לעזרה אני בטוחה שהייתי מוצאת אתכם שם, מושיטים לי ידיים.

בנתיים טוב לי ככה. אומנם אני לא מודעת למה שיבוא אחר כך אם בכלל אבל הכל בשליטה, בין לבין.

מה שכן, תמיד ידעתי מה אני עושה.

***

אני לא יודעת אם זו טיפשות או חוכמה שאני נותנת לך ללכת בלי להגיד לי בכלל. שאני נותנת לך לברוח ממני בלי להודיע. אני לא יודעת אם עזבתי או שרק לקחתי חופשה ממך לבנתיים.

יש כמה ששמעו עלייך אבל לעומתם, יש את ההם שבכלל לא יודעים על קיומך. טוב או רע? נראה לי שאני יחליט.

תמיד אהבתי שהשליטה בידיים שלי, תמיד אהבתי שיכלתי להחליט מתי אני רוצה ומתי לא. מתי טוב לי ומתי רע לי. מתי אני צריכה אותם ומתי לא.

ופתאום הכל נלקח ממני בבת אחת. כבר שנים שלא הרגשתי את מה שקורה עכשיו. כבר שנים שלא נתתי למישהו להכתיב לי מה לעשות, ופתאום זה קורה.

פתאום מתחילים לחשוב מה היה קורה אם. מה היה קורה אם הייתי מוחקת מילה או שתיים.

לא ספרתי כמה חודשים עברו מאז, כמה מבטים הצטלבו, אבל בפנים הסיפור שלנו עדיין נמשך, גם אם אתה עדיין לא יודע, גם אם בכלל לא קרה שום דבר.

זה טיפשי, אני יודעת. אבל מותר לי לפעמיים לחלום.

הלכתי לאיבוד איפשהו, בין לבין. איך זה שאני תמיד נופלת על אותם אנשים רק שמשהו שם בפנים משתנה.

איך זה שתמיד יש את אותן הבעיות, אבל הזמן קצת אחר. איך.

***

אני לא יודעת עד כמה הבלוג הזה מוציא את מה שאני באמת מרגישה.

אני כבר לא יודעת עד כמה הוא באמת שלי.

[עד כמה]

[יש כאן יותר מידי דברים, יותר מידי.

יש כאן יותר מידי "לא יודעת" כמו שהוא תמיד אומר לי]