אתמול היה הטקס בבית הספר, ילדים מהכיתה שלי עשו אותו כל המשלחת שנסעה לפולין. והיה כל כך עצוב.

הם עשו אותו בצורה כל כך מרגשת.

כמה בכיתי יואו. הייתה ילדה מהכיתה שלי שקראה את שיר שהיא כתבה אחרי המסע על איזו בת משפחה שלה שלא שרדה וזה היה כל כך מרגש. פתאום הסתכלתי על האנשים האלה בצורה אחרת, העיניים שלהם ראו יותר ממה שאני יכולה לדמיין

ואני עדיין מתחרטת על העובדה שלא לקחתי חלק במסע הזה. שלא נסעתי לשם כדי לראות את הכל בעיניים שלי.

היום הזה עצוב מידי בשבילי. זה הכל ביחד.

זה השירים העצובים, התמונות המחרידות, הסיפורים, העדויות בטלויזיה, הסרטים.

זה היה לילה ארוך בשבילי. לילה ארוך ועצוב מידי.

ועדיין יש לי כל כך הרבה שאלות, שאלות כאלה שאין לאף אחד תשובה עליהן.

"נדרתי הנדר לזכור את הכל, לזכור ודבר לא לשכוח"

אלי, אלי
שלא יגמר לעולם
החול והים,
רשרוש של המים,
ברק השמיים,
תפילת האדם.

החול והים,
רשרוש של המים,
ברק השמיים,
תפילת האדם.

יהי זכרם ברוך.