אני זוכרת את השיר החזק שקרע לי את האוזניים, אני זוכרת אותו כאילו הוא מתנגן לו ברקע ברגע זה.

אני זוכרת איך ניגשתי אלייך ואמרתי לך שאני לא יכולה, פשוט נתתי לך את היד שלי, ומשם הכל היסטוריה. את השיר אני אף פעם לא ישכח, הוא ליווה אותנו שנים אחר כך.

איך הצטופפנו שם יחד עם כולם, מחובקים, מדקלמים את המילים, יודעים מתי הצליל נמשך למרחקים ומתי בא עוד ניגון. וכולם הסתכלו עלינו, כי זה היה השיר שלנו.

זו הייתה העונה האהובה עליי, החורף. תמיד צחקת עליי איך אני אוהבת את החורף, החורף הקר והעצוב.

עד שהכרת אותי אנשים שאהבו חורף נראו לך מוזרים. התחלתי להסביר לך שאני לא סתם אוהבת את החורף, שהחורף הוא לא סתם עוד תקופה, זו תקופה של התחלות.

ירדנו יחד למטה, והלכנו בגשם מחזיקים ידיים. הרגשתי את הטיפות עוטפות את כולי,

ואתה לחשת "זה הכל בזכותך, אני לא רוצה שזה יגמר לעולם". ומאז, אפילו החורף כמו השיר שלנו נראה כל כך אחר ומוזר, תמיד שאחד מהם מגיע המחשבות תופסות כנפיים ומתעופפות להן מעבר לקו האופק.

זוכר את ימי שישי? לקחנו שמיכה, בקבוק יין, כמה נרות בודדים ו2 כריות והלכנו שם לבית הנטוש, הבית שהחלטנו שהוא שלי ושלך. כל הקירות היו עטופים בלבבות וקטעים מהשיר, השיר שלנו.

היינו נשארים שם ימים שלמים, פוחדים לעזוב. הייתה שם אווירה אחרת, אווירה שונה מבחוץ.

"זה כי את ממלאת אותו בחיוך שלך" הוא לחש לי.

מפעם לפעם הכל התחיל להקשר, לא יכולנו לעזוב את הידיים. החוף בת"א נהיה רק שלנו בלילות.

והגלים, התנפצו למעננו. הכוכבים שלמעלה, סיפרו סיפורים. והירח אמר לנו כמה שטוב לו, ככה.

אלו היו לילות נוצצים, שהזמן בהם חלף כמו הרוח הקרה.

היינו מחזיקים ידיים, מרימים את הפנים למעלה, אל הכוכבים ושרים, שרים את השיר.

המילים כבר התחילו לדבר בעד עצמן, והיה קשה לשכוח אותן. אם היינו שוכחים היינו שוכחים אותנו.

וככה זה עם מוזיקה, כשהיא נכנסת היא פשוט לא עוזבת.

היה לי קשה לדמיין את החיים בלעדייך, היה לי קשה לדמיין את עצמי בלי היד שלך שתתמוך בי.

כשעזבת, הכל נראה שונה. כאילו איבד את הטעם, איבד את החיים.

חטפת אותי ככה, את כולי בלי להגיד אפילו. המקומות שלנו, נשארו שלנו אבל בלעדינו.

לא נכנסתי לשם מאז, כי בלעדייך זה אחרת.

אני מדמיינת אותך יושב על הירח, וצועק לי שטוב לך ככה, לבד. כמוהו.

החורף שלי קיבלת עוצמה, אולי סוג של חיים. והשיר שלנו? נשאר שלנו. ואני זוכרת אותו יותר טוב מאי פעם. כי לימדת אותי שלא טוב לשכוח דברים, וגם אם אני אשכח, יש את הרגעים שיזכירו לי.

ואני מבינה עד כמה זה נכון. הירח, הים, הכוכבים, הגלים, המוזיקה, האנשים – זה אתה.

זה הכל אתה. אז אולי הלכת, אבל השארת אחרייך את החיים.

זה סתם המילים שמפרידות בנינו.

חומות של מילים.

עד שהכל יתנפץ.

ואני יודעת שיש מלא סימני שאלה, אני יודעת שמצד אחד זה כן ומצד שני זה לא

אבל אני עוד יגרום לכולם להבין את האמת (כן, גם לך וגם להוא.)