זה לא שעזבתי, אני רק פוחדת בנתיים. פוחדת בשקט.

בין משפט למילה למנגינה.

אבל אני מסתדרת ככה, ובאמת שדיי טוב לי למרות הכל.

כן, טוב לי.

אני לא אתן להכל לקרוס עכשיו, אני מחזיקה מעמד בזכות כל כך הרבה שיש מסביבי.

בא לי לצעוק לעולם 'תודה' ומצד שני לירוק עליו אלפי פעמים. לצעוק לשמים האכזרים האלה שאלפי פעמים ביקשתי לגעת בהם.

זה מצחיק איך דברים יכולים להשתנות כל כך מהר. עצמתי עיניים רק לרגע וכבר הכל משתנה לי.

ויש כל כך הרבה דילמות וסימני שאלה.

ואין לי מושג אם אני רוצה לפתור את הסימני שאלה האלה או שאני פשוט מפחדת להרוס.