זה כמו חוט ארוך שמתקצר עם כל נשימה שלי

ויש את הרגעים שאני צריכה לקחת הרבה אוויר, מנות גדושות ומלאות

אבל חושבת פעמים

אם אני באמת רוצה שבדיוק עכשיו החוט יתקצר לי עוד קצת

או להשאיר לאחר כך 

לוקחת נשימות קטנות, כאלו שלא מרגישים

וזה כואב. זה כואב לי בפנים.

אני צריכה נשימה עמוקה, אבל אני מפחדת לקחת.

אני נזכרת בפעם, שהתעטפתי בחוטים של כאב, בחוטים של ייאוש

ואיכשהו הצלחתי לקרוע אותם מעליי.

חזרתי חדשה אל עולם מלוכלך ועכשיו נשאר רק פחד מוזר

אני רוצה עוד נשימה, אבל פוחדת שייגמר

רק להחליף את הדמעות באוויר נקי וטהור

לא רוצה לבכות יותר לעולם

להחליף כאב בכאב

אף פעם לא שוכחים, רק מחליפים. רק מחליפים.

לא רוצה לחזור לפעם, לחוטים הבלתי פוסקים שעטפו בי

כל פיסה של עור ורוד שהפך לאדום

כל פיסה של כאב שהפך לזיכרון

תקווה שהפכה לייאוש

פחד שהפך לסוג של..

אני פוחדת להמשיך.

[17/7/06]