זה השעות המוזרות האלו בלילה

שכל תזוזה מיותרת מעירה את כולם

אז צריך אפילו לנשום בשקט

מוזיקה אני סתם מזמזמת בפנים

והמחשבות חסרות הצלילים מפליגות לאן עד אינסוף.

#

כמה שהייתי רוצה אחרת

כמה שהייתי רוצה שינוי. לא סתם שינוי, משהו אמיתי.

נראה לי שעבר מספיק זמן מאז

והזדמנויות פשוט צריכות להתחלף.

#

למה פחדתי לקחת את המונית עד אליו לעזאזל. אני יודעת שלא הייתי עושה את זה בחיים

אבל עדיין

אליו. אל ההוא.

שנינו יודעים טוב מאוד מה היה קורה,

החוט בנינו פשוט היה נקרע. כמה שהוא רק היה נקרע.

זה משהו שם מלמעלה, שאין שליטה.

כל אותו לילה חמים חשבתי שזו הייתה יכולה להיות הזדמנות נהדרת

של "שתייה והסתכלות. ריקוד צמוד. אהבה בלי מילים"

רק ללטף. רק לגעת.

לחוש, כן. לחוש.

"פרפרים שאני לא מכיר"

אני? לו?

יואו. זה מוזר. ממתי?

ואף אחד לא יודע, זה משהו שאי אפשר להסביר

ופעם זה באמת היה דמיון ולא מציאות, פעם.

אבל היום, אנחנו הבטחנו שלא.

אבל השני. לעזאזל, השני.

הוא בכלל לא יודע. (אף אחד לא יודע)

מה אני יודעת בכלל?

סופים פתוחים זה לא בשבילי

אני צריכה משהו יציב וברור

כמו השיחה עם ההוא, "תבואי עכשיו"

לחתוך עם סכינים את האוויר

לשאוף אותו פנימה בלי רחמים

אין עדינות, אחר כך יגמר.

בלי לחץ בלי לחץ בלי לחץ

כשמבטיחים מקיימים, והוא במיוחד. הוא כזה.

ואז,

מה שיקרה אז יקרה אחר כך.

מהסופים שהוא אוהב, או אפילו אני.

והמילים יכסו את האוויר בלי שאני בכלל ירצה

והוא ישתה אותם כמו מים, הוא ישתה אותם ממני.

בדיוק כמו שאני אוהבת. צריך רק לדעת.

ואולי בכלל סתם נשב על הספסל ונשתה איזה וודקה זולה

או דווקא משהו קצת יקר, לכבוד שנינו.

ואתה תקיים

ואני אקיים

ותכסה אותי בך

ותלחש לי כמו שאני אוהבת, תלחש לי את השם שלי

ככה אות אות, תשקיע כל צליל ותלטף

תגיד שאתה משתגע ולא יכול

ואז יבוא השקט

ואני אלחש לך

והזמן יעצור, והאוויר יגמר

ואני אזכר שפעם זה סתם היה חלום, אפילו לא כמו הרגיל

תספר לי איך אני זה לא כמו הקודמת

שבשבילך מספרים זה כלום

שזה רק אנחנו ושזה העיקר.

אני אספר לך סיפורים של חורף, ואולי אפילו נתכסה בכוכבים

ואחד מהם אני אשאיר למטה

בשביל שנינו.

#

[לפעמים הדברים המוזרים ביותר הופכים למציאות. תתפלאו.]

* Number 1 *

זה יום שישי. וזה לילה. וזה העייפות

אני פשוט מבינה את עצמי.