אני עוצמת את העיניים ואני רואה את הדמות שלך שם

את הדמות שלך מחבקת את דמותי שלי

מחבקת חזק.

התווים עוטפים את שנינו

ואתה יושב שם בצד ומראה לי מה למדת לנגן מאז הפעם האחרונה שדיברנו

והרגשתי שכל אחד מן התווים שיוצאים מתוך הגיטרה היפיפייה קולע בול אל תוך תוכי, עמוק בתוך הנפש.

אני משננת לעצמי מילים שדומות לך, חוזרת על כל שורה מספר פעמים כדי שאני אגיע הביתה אני אמסגר אותן בתוך הדף, שברי חלומות שמוכתמים על דף שורות לבן עם עט סגול.

אתה אוהב אותי סגלגלה, תמיד אמרת שככה אני נראת לך. ואהבתי את זה, אהבתי שאמרת לי את זה.

זה היה סתם עוד חלום מבין אלפים שהייתי מרשה לעצמי לחלום כל לילה.

אני מדמיינת אותך יושב בבית, על המיטה הגדולה ומסמן וי על מה שעדיין לא הספקת להגשים לי.

כמה אנחנו צריכים להיות האחד של השניה, לנצח.

כל התכנונים שלנו על כל מיני קרבות של מציאות. מי שומע מוזיקה יותר יפה, מי ישאיר זיכרון גדול יותר, מי יקיים. זה שיחות שלא היו אף פעם. הן נמשכות, הן נמשכות להן בתוך מעמקי הנשמה.

בנית אותה כל כך יפה, ואני יודעת שלא תעזוב. זה אתה שלי, ואני שלך.

אף אחד לא שמע מעולם עד כמה אני עמוק בפנים חתוכה לאלפי חתיכות שרק אתה יודע איך להרכיב אותן מחדש, ואף אחד לא יודע כמה פעמים רציתי לרוץ כמו שאף פעם לא רצתי עד למקום הרועש הזה שאתה נמצא בו כדי לברוח מהעולם האמיתי. "הבועה שלנו" רק שלנו. בנינו אותה מאלפי חלומות ותקוות, בנינו אותה מעצמנו.

וכשאתה הולך, גם אני הולכת.