אני יודעת שאם הייתה לי אפשרות אז בכלל הייתי נותנת לעצמי לעצור, לנשום, לנוח לרגע. זמן זה דבר יקר בימים האחרונים אבל למרות זאת, קשה לי לרוץ בין כולם.

כשישבתי לפני כמה ימים בשעה שמעט מאוד אנשים חיים בה, ישבתי גבוה, כמעט נוגעת בשמיים על כיסא מפלסטיק ירקרק, מול הים הפתוח. על החוף כשגופי כמעט נושק למים.

ושם הרשתי לעצמי להשתחרר בצורה שתמיד קיוויתי שתקרה לי, ולא הכרתי את עצמי ככה. הבנתי שאיבדתי את עצמי בחודשים האחרונים עם כל מה שנפל עליי לאחרונה. נעצרתי כל כך הרבה פעמים בתחנות של חוסר וודאות שלא ידעתי מתי אני צריכה לעזוב ולהמשיך הלאה.

אז שוב, כשישבתי שם אני נשבעת שהרגשתי שמישהו שם למעלה מלטף לי את הראש ולוחש לי שזו צריכה להיות תקופה טובה, רק שאני לא בדיוק מתייחסת לזה. שאלפי רגעים ירדו מהשמיים כמו גשמי ברכה וכל שנותר הוא להושיט את הידיים ולמלאות את הבקבוקים שאני שומרת לאורך כל השנה.

הגלים התנפצו להם במחרוזת נהדרת, הלוך ושוב אל החופים היפיפיים. (הים נתן הים לקח)

המוזיקה שבאוזניים התעצמה עם כל ניפוץ של גל. ופחדתי באותו רגע לקום מהכיסא, פחדתי שאחרי צעד אחד אני פשוט יפול שוב.

כמה חשבתי עלייך כשישבתי שם, כמה דמיינתי מה היה קורה אם היית איתי באותו הרגע. נזכרת בכל מילה שנתתי לך ולא מתחרטת על אף אחת מהן. הבטחתי להוציא אותך מזה, ואתה הבטחת שתקיים.

לתת את כולי נשבעתי, כל חתיכה ממני. וזה בא כמו הגלים של אותו הלילה. בא והולך. בא והולך.

כמה ניסיתי לכתוב ולהוציא ולא הצלחתי. רק זרקתי מילים כדי שישקעו להן בקרקעית המלוחה.

את כל הפחדים עטפתי כמה שיותר חזק והעפתי רחוק קצת יותר מהאופק והתפללתי שאיתה זה לא יהיה ככה כי אני פוחדת להישאר לבד, והיא יודעת את זה. סוף אחד כבר נחתם בספרים, אבל השני , התפללתי שהוא יהיה לנצח. (כנראה שגם לנצח יש סוף).

לפעמים אני רוצה לדעת מה יקרה עוד כמה צעדים מכאן אבל אני חוששת שזה לא יהיה כמו שרציתי תמיד. לתהום אחת כנראה שכבר נפלתי, אבל את השניה אני יעבור בדילוג. אחרי הכל אני צריכה איכשהו להאמין בעצמי. אני רוצה להמשיך את הכל ביחד עם החשובים, אני שונאת להיפרד.

איך מתגלגלים מפה?

(הרי בסוף אני יבכה שאני בכלל לא רוצה. כזאת אני.)