האמת, שאני בעצמי לא יודעת מה עובר עליי או מה קורה לי בימים האחרונים. מאז השיחה שהייתה לי ביום שישי עם שרי על כל הפחדים ומה שמסביב הסתכלתי קצת אחרת. זה איכשהו תמיד קורה לי. פתאום מישהו דואג להעיר אותי מהחלומות שאני טובעת בהם.

קצת עצוב לי להגיד אבל אני לא חברה טובה של עצמי בשבוע האחרון. הכל התהפך ושינה צבעים, כל המערכת קרסה והחלקים היו כל כך קטנים כדי לחבר אותם שוב מחדש.

ביום שבת הלכתי לבית הכנסת רק בגלל סבתא כי כל שנה היא דואגת שכולם יהיו שם בשמחת תורה. ולמרות שאני ואלוהים בכלל לא חברים טובים בזמן האחרון. כל כך הרבה דברים יש לי להגיד לו והוא אף  פעם לא שומע. לא יודעת למה בכלל החלטתי שהפעם אני מקשיבה לה ומגיעה בכל זאת, גם אם לילה קודם בכלל לא ישנתי. אז אומנם היו לי את הצמרמורות האלה של – את לא יודעת לקראת מה הולכת.

וזה משהו שאני לא ישכח. ישבתי שם בפינה, מסתכלת על כל המאמינים שם שקוראים בספר הקדוש ובכיתי. ומפעם לפעם מגניבה אליה מבט. איך בן אדם משתנה, אני בכלל לא מכירה אותה. זו אישה אחרת. ניסיתי להסתיר את הדמעות, ניסיתי לשבת בשקט. אבל זה לא ממש הלך, סבא ישר קלט אותי ורץ לחבק אותי. הוא הבין, הוא ידע. רק המבטים הבהירו את הכל בצורה ברורה לחלוטין. נתן לי על השכם כמה קריאות עידוד של "יהיה בסדר, קומי" אבל בכל זאת נשארתי. איך אף אחד מהם לא מצליח להבין שקשה לי הרבה יותר, אני לא יודעת למה אבל זה פשוט ככה.

אחר כך בלי שבכלל הבנתי איך הגעתי לשם מצאתי אותי על הקיר שמפריד ביני לבין ספרי הקודש הללו, מתחננת לשב ובוכה מפעם לפעם על קיר העץ שהוציא ריחות בכלל לא נעימים. ביקשתי משאלות שהסיכוי שיתגשמו קלושות לחלוטין. אבל ביקשתי. ניסיתי.

לילה למחרת, אחרי שחזרתי מהבילוי השבועי שאני עושה במשך כל יום בחופש התכסתי בשמיכה החמה שבחדר, זה היה לילה קריר והשארתי את החלון פתוח אפילו שלילה קודם מצאתי שם לטאה מתה. (אמרנו דיי עם הפחדים, נכון?) ופתאום נפל לי האסימון. פתאום הבנתי כמה אני טיפשה ועד כמה אני בכלל לא שמה לב לזה. רק אז הבנתי שבכלל איבדתי אותה וקיבלתי מישהי חדשה ואחרת. ואני כל כך מתגעגעת אליה. אבל למי אני יספר את זה? את הטלפונים ממנה אני בכלל לא שומעת ואת הבדיחות שלי ושלה שכחתי מזמן. היא דוהה לי עם הזמן, הדמות שאני אוהבת. שכבתי במיטה ואני נשבעת שבחיים שלי לא בכיתי ככה. בכי קולני עם המון נשימות קטועות בין לבין. עצמתי כמה פעמים את העיניים והדבר היחיד שראיתי הוא חור שחור שעומד לבלוע אותי. כל הדמויות שכל כך פחדתי מהן הסתדרו בשורה והסתכלו עליי, הסתכלו עליי בוכה.

הייתי בטוחה שאני הוזה, ופחדתי לקום. רק בכיתי ובכיתי ובכיתי. כמה טיפשות יכולה להיות בבן אדם אחד, איך בכלל לא שמתי לב שאת כל החלקים השבורים  שהיו לי בפנים מהמחלה היא לקחה איתה, לחלק שכבר לא איתנו. רק האישה החדשה שכבר לא זוכרת כל כך הרבה.

זה היה לילה נוראי, התפללתי שהוא יעבור. את העיניים לא הצלחתי לעצום פחדתי ליפול. וכשפקחתי אותן שוב, הכל שוב נהיה מבולבל ולא יציב.

אני מרגישה את עצמי באמצע הנפילה, עוד מעט נוגעת בקרקע. את הרוח שנושבת בכיוון הנגדי שלי ולא מרחמת עליי. שורטת ופוצעת. אני אשמה. אני לא שמתי לב. אני יודעת.

ליפול, או שכבר פשוט נפלתי. אני לא מהססת אני יודעת שזה קרה.

כל כך קיוויתי שאולי מישהו יקום מהמיטה ויבוא לחבק אותי, לא מתוך רחמנות אלא מהסיבה הפשוטה שכל כך הייתי צריכה את זה. אבל הם בכלל לא שמעו אותי.

בקרוב אני יהיה מרוחה שם למטה, שבורה לרסיסים הקטנים ביותר שקיימים. אנסה להרכיב מחדש חיים שלמים. אני לא דרמטית, הפעם אני באמת כותבת את האמת.

(אני לא מאמינה שזה בכלל יצא ממני. במשך שבוע לא הצלחתי לכתוב על זה או לדבר על זה. יש לי סתימה ענקית בחיים. ורק עכשיו אני מצליחה להבין כמה זה רציני.)