נסענו צפונה, אלפי אנשים. אלפי אנשים שונים. ישבתי בכיסא המרופט שאלפי אנשים שונים ישבו עליו ונגעלו כל פעם מחדש. הכנסתי באוזניים אוזניות והרשתי לכל מי שחפץ לצעוק לי בהן. הפלגתי קדימה על הכביש הארוך שלקח אותי הרחק מכל הבלאגן, מהשגרה.

שטחים שפרוסים כמו דפים לבנים ונקיים. האוויר שם צלול ואין שום טעם לצעוק כי כל לחישה היא רועמת. האוויר שנכנס פנימה שוטף את הכל, שוטף את הרוע והעצבות.

חיבוקים כה חמים שהרגשתי בתוכם מוגנת, טובעת בתוך חיוך וקסם שטבוע בתוך אנשים מדהימים.

המון פנים שלא יצא לפגוש במשך שנים או סתם שבועות בודדים שנראו כמו נצח.

פלאשבקים מכל מקום ואכזבה על זמן שנאבד. כל כך פוחדת להמשיך הלאה ולאבד את התמונות שאני לא רוצה לשכוח. פיצוץ אחר פיצוץ. רגשות שמתנפצים להם על גבי חומות של שיגעון, כל פיצוץ מקפיץ ומרטיט כל חלק בגוף. לא רוצה להישבר, לא עכשיו. עשן ועוד עשן, כנראה שאני לא אפסיק אף פעם. מוות בטוח או שמא סתם פחד מהסוף. חשבתי כשהלכתי שאולי זה הדמות או סתם אחד שדמיינתי.

חלומות מטורפים. חלומות כל כך גדולים. האוזניים כבר כואבות משורות שחוזרות על עצמן ומתבצעות כל כך לאט. האיש שבתוכי עדיין לא הבין שהזמן אוזל, שאני אוזלת שהתהפכתי כמו שעון חול.

כשהלילה ירד לו אל תוך העולם באוזניים נשמעה מוזיקה חלשה ומרגיעה, כל צליל חדר פנימה אל מעמקי הנפש. הסתכלתי על הירח, החצי ירח, שהיה תלוי לו שם בין הקו שמפריד בין השמיים למים.

מסביבו אלפי כוכבים קטנטנים. הירח מקשר ביני לבין כל העולם, יש רק ירח אחד בעולם. רק אחד.

כולם מביטים בו ומסתכלים עליו שהם קצת מאבדים את הצפון, את עצמם. אולי גם ההוא בדיוק הביט וביקש כמה משאלות, זה מה שמחבר בנינו. הירח הסתמי והבודד שתלוי לו שם, תלוש מהמציאות הקרה.

אלפי מנורות שהאירו את הדרך החשוכה, אנשים מחזיקי לפידים קטנטנים שבאים לקראתי ובדיוק בשעה שהם צריכים להגיע הם עוזבים אותי, עם אלפי מנורות בידיים כשאני צריכה לנסות ולהדליק איתם עולם שלם , חסר אור וצבע באלפי מנורות שבכלל לא שייכות לי.