איך אני זוכרת שבדיוק לפני שנתיים שלוש או אפילו ארבע

שניהם עמדו באותה התנוחה

עם אותו מבט מאשים שגורם לי לצמרמורת

עם אצבע שמופנית כלפיי

"הוא לא מתאים לך"

"מה את מבינה עכשיו באהבה?"

"את לא יוצאת מהבית בזמן הקרוב, לא לפני שתגמרי איתו"

אותן המילים, אותן האשמות

לא התבגרנו מאז,

חזרנו לשם.

עכשיו הם איתה, עלייה, והיא עדיין קטנטנה ולא מבינה

כמוני, בוכה וצועקת

"לא רוצה ולא רוצה"

"אני יעשה מה שבא לי"

הדבר היחיד שהבנתי זה שיש לה יותר אומץ ממני,

היא דוקרת אותם עם המילים.

תמשיכי מותק,

תמשיכי.

שקרים שקרים ועוד קצת שקרים

אבל מי יודע מה בכלל טוב עכשיו.

(היא עושה את הדברים שתמיד פחדתי לעשות).