איך תמיד שינויים נכנסים לנו חיים בלי שבכלל נוכל להבחין בהם

פתאום אתה אומר לעצמך "וואלה, זה כל כך שונה מפעם"

קרה לי המון פעמים שהתעוררתי ואמרתי לעצמי את המשפט הזה

כי בועות התנפצו לא פעם.

ואני נזכרת באלפי רסיסי זכרונות וזה כבר אבוד לנסות ולחבר הכל. כי פשוט אי אפשר.

ועכשיו את כל כך רחוקה ממני, אבל קרובה שצריך. ככה מפעם לפעם. פגישות חטופות אבל לא מה שהיה פעם.

איך עברו להן כמעט שתיים עשרה שנים. שתיים עשרה. קצת יותר מידי. מכירה כל זווית בפנים שלך, יכולה לפרש כל חיוך.

אני מסתכלת אל תוך הרחוב שלך, שכל כך שקט בלעדייך. אלפי פעמיים התהלכתי שם עד אלייך, עד לבית שלך. ועכשיו אני דופקת על הדלת וכבר אף אחד לא עונה לי. שקט צורם שקורע אוזניים.

כל התכנונים של חדר חדש, ופרטיות מדהימה שהתחלפו בבית חדש. לבד. את נגד העולם.

את הגיבורה שלי, את האהבה שלי, את הפחד ולפעמים אפילו שנאה שמהולה בכאב.

איך תמיד פחדתי להשאר בלעדייך. הייתי טובעת לחלוטין בתוך עולם של אנשים שאני בכלל לא מכירה, מחייכת חיוכים בשביל הנימוס, אבל מתה מבפנים. "עוד פעם היא השאירה אותי לבד ואני לא יודעת את הדרך" דאמט. כמה שהייתי בוכה בגללך. כמה שבכיתי על זה שיש לי חברה ושאני לא יכולה בלעדיה, שיש לי לא סתם חברה, זה נהיה גוף אחד. נשימה אחת. ושנאתי את זה שאני לא יכולה להשתחרר מזה, שאת ממשיכה הלאה אבל אני נתקעת מאחורה, מנסה להשיג אותך, מנסה לעקוב אחרייך ללא כל הצלחה.

אני זוכרת את היום שידעתי שזה כבר לא ימשיך הלאה, ואני זוכרת איך הדרך אל הבית שלי כל כך התארכה באותו יום ואיך שנאתי כל רגע שהכרתי אותך. כל רגע שבזבזתי עלייך.

זה היה עצוב. זה היה לעולמים. נכנסת לתוך מסגרת שלא הייתי שייכת אליה כבר. גילית את העולם שכל כך רציתי לעצמי, גילית את העולם אבל השארת אותי מחוצה לו בצורה מאוד כואבת בלי לשים לב בכלל.

איך דברים משתנים להם, איך דברים מקבלים צורות שונות. לפעמים זו הייתה צביעות ממושכת ששתינו הבחנו בה, לפעמים זו הייתה עזרה מתוך מחויבות.

בחורף האחרון היינו בלילה עם גשמים ללא סוף, תחת מטריה אחת יד בתוך יד ואוזניות שמנגנות שירים נשכחים. שירים שכבר אין לי אומץ לשמוע.

ומאז? זוכרת שעזבת לגמרי? סביבות החופש הגדול. בעיות עם עצמך, בעיות עם משפחה. בעיות.

זה היה החופש הגדול שלמדתי להכיר את עצמי. זה היה החופש הגדול שהבנתי שמפה אני יכולה להמשיך לבד, בלעדייך. נכנס לי אדם חדש לחיים שלא לקח את המקום שלך אבל שהיה ממש בקירוב אלייך, השלים לי כל פרט חסר. ואני חושבת שאני צריכה להודות לך, אומנם עם קצת כעס, אבל להודות.

גרמת לי להבין את הלבד. נתת לי את התחושה שמכאן אני צריכה להמשיך הלאה "לצבור ניסיון"

הבנתי שאת התודה הזאת אני חייבת לך כי מאז החיים כל כך שונים, אני יכולה ללכת בלי לחפש אותך, אני יכולה להמשיך באפלה ולראות בקצה את האור. סוג של אור שהענקת לי.

אני כמעט בטוחה במאה אחוז שאת אפילו לא ידעת ולא תדעי. אבל אולי ביום מן הימים את תביני.

שאני אוהבת אותך, אהבתי אותך, ואת עדיין חלק ממני. שאני כל כך מתגעגעת אלייך. שאני נזכרת איך לפני שלוש שנים בערך החיים של שתינו היו כל כך שונים. והיה סוג של אושר אחר, אושר של ביחד. לא של תלות. אושר של חבורה אחת שלמה.

איך דברים משתנים.