לפעמים זה כמו ים שלם של עצבות שמפריד בין הקיים ללא קיים
ואין שום גשר עכשיו שיצליח לגרום לך לעבור את הים הזה. תשב שם ותחכה, בשביל כלום.
תסתכל אל הכוכבים ותתפלל שאולי עכשיו יפול כוכב ואתה תבקש משאלה
לחצות את ים הגעגועים הזה אל היעד האינסופי.
ים שלם שמכיל אותך, עצבות וגם שמחה. אושר וגם שנאה. ים של דמעות אינסופיות. גלים של אכזבות שמתנפצים על גבי חומות של ייאוש.
לשבת שם לבד, על שפת החולות ולייחל לרגע שהשמיים יפלו ויהיה לך מספיק אומץ להתהלך עליהם.
לצעוד צעד ועוד צעד ולהגיע. למרות הפחדים ולמרות התקוות ולמרות עוד אלף ואחת סיבות
להראות לכולם שהצלחת, שהפעם לא טעית.
בנתיים לשבת, עטוף בעננים להיזכר בכמה מילים שאולי היו קשורות אלייך ואולי סתם, נפלטו אל אוויר העולם. אבל לחשוב שאולי כל שניה שעברה בלי הייתה כמו נצח עצום. אולי כל שניה שעברה בלי נחרטה בזיכרון כמו סכין חמה שחורצת את הלב עמוק בפנים. לקחת נשימות עמוקות וקצובות ולהחליט האם זה הרגע או שמא לחכות עוד קצת לרגע שיבוא אחריו. להיות מנותק מכל מכשיר שהוא ולזמזם מנגינה נשכחת אל תוך העולם. להניח את הראש האטום על החולות הרכים, לעצום עיניים ולתת לנשמה להשתחרר פנימה, אל צלילי הים הגועש שמבקש שתבוא לבקר קצת יותר בקרקעית בין הקיים ללא קיים.
האמת שאני ממש מתחילה להתגעגע לבלוג המטומטם הזה.
בצורה מאוד מפתיעה אבל כן. כנראה שהפרידה מכאן גרמה לי להפסיק לכתוב וזה כל כך מציק כי יש לי המון להגיד, והמון לשחרר לאוויר.
הדברים משתנים כמו שבחיים לא יכולתי לתאר. רע נהפך לטוב וטוב לרע.
הרבה הפתעות והרבה בכי. סוג של התחלות וגם סופים שכל כך קרובים.
אבל הינה,
חזרתי הפעם קצת יותר חדשה. ויש לי עוד מה להספיק.
אני צריכה לזכור את כל הזמנים האלה, של מתבגרת טיפשה שכמותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
